ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 194

10 פרק אין מנוס, חייבים לברוח

ושוב הגיע חודש ספטמבר, ושוב לא אירע דבר. אפילו תעודות לא התבקשנו התערער, ובכל הזמן הארוך הזה, אני עדיין מחוסר 40 להגיש. האמון שלנו ברשימת ה עבודה. התפנית בעלילה התרחשה כשאל ביתנו הגיע לביקור החבר שומלו, אותו לא ראיתי מזה שני עשורים. שומלו, שהיה פקיד מס הכנסה, סיפר שבידיו אינפורמציה מהימנה. על פי מקורות יודעי דבר, כך מסר, מכינים עתה בהונגריה שלושה מחנות ריכוז: לנאצים לשעבר, לבעלי השקפות ימניות ולפעילי עבר בתנועה הציונית. מרים ואני פקפקנו בנכונות המידע, אך עצבנותו והתנהגותו המתוחה דבקו גם בנו. כשסיפר לנו שולמו שמצא מבריח מצוין ושבעוד יומיים יצא לחצות את הגבול עם אשתו ובתו בת הארבע, החלטנו שגם אנו חייבים לפעול. עם היכנסנו לשלב המעשי של תכנון הבריחה, נמלאנו התרגשות ומחשבות על שומלו המאושר, שכבר הגיע בוודאי למקום מבטחים. כעבור יום נוסף גילינו ששומלו לא מאושר ולא בשום מקום בטוח. הוא הגיע אלינו עצבני מתמיד וסיפר את שאירע לו יום קודם: הוא ומשפחתו יצאו לפגוש את המבריח וקבוצת המוברחים בעיירה צפונית בסמוך לגבול. כשהחלו לצעוד בחסות החשכה, פרצה בתו הפעוטה בבכי קולני ואי אפשר היה להשתיקה. שומלו ומשפחתו נתבקשו לעזוב מידית את הקבוצה ונאלצו לשוב הביתה. סיפור זה לא היה מעודד במיוחד. ידענו שאנו נצטרך לחצות את הגבול עם שני ילדים שעלולים לבכות. נרתענו מעט, אבל נזכרנו שבקרב הבורחים רווח המנהג לתת לילדים סם הרדמה בטרם יציאה למסע. כך בילו הילדים את הדרך בשינה שלווה וההורים יכולים היו להיות רגועים שלא תפרוצנה תקריות בכי. לקראת סוף ספטמבר מלאו ימינו בהכנות לבריחה. הפגישות התכופות עם המארגנים נערכו בבתי קפה, בכל פעם במקום אחר. היינו עסוקים בהצטיידות, בקניות ובתכנונים. ואז הגיעה הבשורה המשמחת. רכזת הבריחות עדכנה שאחת המשפחות מצאה מבריח מצוין המתאים במיוחד להורים עם ילדים, אבל בעקבות מחלה של ילדם הם נאלצים לדחות את יציאתם, כך שהמבריח המומחה פנוי ועומד לרשותנו.