ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
177 | חולם, לוחם, מחנך
בשעת צהריים, אחרי המתנה ממושכת ומייגעת, אחזה לפתע התרגשות גדולה בקהל. מקצה האופק דהרו לקראתנו קרונות של רכבת. גלים של תכונה עצבנית החלו שוטפים את התחנה. חבילות הונפו אל שכם והממתינים הצטופפו משני עברי המסילה. והנה, הרכבת מאטה את דהרתה. הקטר גרר כשלושים קרונות משא עמוסים תפוחי אדמה. חלק מהקרונות היו כמעט ריקים מאדם, ורק חיילים רוסים אחדים נראו עליהם. בקרונות אחרים ישבו כבר אזרחים על המטען בצפיפות גדולה. חשבנו שכנראה אין עוד מקום לנוסעים נוספים, כי לקרונות הריקים ודאי אסורה העלייה. כשנעצרה לבסוף הרכבת, הבחנו שאנו עומדים בדיוק בין שני קרונות. לאיזה קרון נפנה? לזה שהיה מלא עד אפס מקום, ועשרות המשיכו לטפס עליו בתרגילי לוליינות מרשימים, או לקרון הריק משמאל, עליו ישבו חמישה קציני צבא רוסים וצפו על המתרחש? לא התלבטנו יותר מדי. פנינו לרוסים בשאלה האם נוכל לעלות לקרונם. ההחלטה היתה נכונה, כנראה. שאלתנו נענתה בתנועת יד חביבה, ואפילו קיבלנו עזרה בהעמסת החבילות. הנסיעה בחברת קצינים מהצבא האדום לא היתה נטולת חששות לחלוטין. היינו מודעים היטב לעובדה שחיילים רוסים שולחים ידם לא פעם במעשי גניבה ושוד. לצד ידיעה זו, רצינו להאמין שקצינים בוודאי יימנעו מההשפלה העצמית הכרוכה במעשי ביזה. הנה כי כן, יצאנו לדרך, ישובים על תפוחי האדמה. מהקרון הסמוך עלו קולות מריבה וויכוחים. גלגלי הרכבת חבקו את המסילה ובכל תחנה התחדשה ההסתערות של נוסעים חדשים. רק לקרון שלנו איש לא עלה. הדבר היה תמוה בעינינו, אבל לא הפר את שלוותנו. הרכבת המשיכה בדהרתה אל עבר הבירה. אט אט החל הלילה לרדת. אנו השתטחנו על תפוחי האדמה, מתכסים במעילינו. הרגועים שבינינו אף התמסרו לתנומה שנפלה עליהם. אפילו אני הצלחתי לנמנם קלות, אם כי לשינה של ממש לא יכולתי להפקיר את עצמי. על אף חביבותם, הקצינים הדאיגו אותי מעט. האפלה שעטפה אותנו מכל עבר השרתה על מארחינו הקצינים אווירה רומנטית משהו. הם פשפשו בכליהם והוציאו מהם נרות שמילאו את הקרון באור רך ומרצד. בעודם מתעסקים בשלהם, יכולנו להבחין גם באור הקלוש כי מזוודותיהם גדושות מזון ומשקה כיד המלך. כשהגיעה שעת ארוחת הערב, החל סביבנו משתה קטן.
Made with FlippingBook - Share PDF online