ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

173 | חולם, לוחם, מחנך

בקוראכם את התיאור הזה אתם עשויים לחשוב שרעבנו במשך המסע, אך אין זה נכון כלל ועיקר. משנתארכה הנסיעה, נפתחו המחסנים הניידים ואוצרות המזון השמורים שימשו לאספקה יומיומית של ארוחות לכולם. וכך, ביום חמישי, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הגענו לביקישצ'בה. הבתים היפים שיועדנו לנו כבר היו מוכנים לקראתנו וערוכים לשהות קצרה של שבועות ספורים, כמו שסברנו אז. מתחנת הרכבת התחלנו צועדים ברגל. היתה זו הליכה של שני קילומטרים בלבד, אך כל כך מאתגרת וקשה. עם הירידה מהרכבת, התברר לנו שחששותינו התאמתו. מרבית הילדים נפגעו מהקור ומחוסר תנועה במשך חמשת הימים החולפים. הגפיים היו קפואות וכל תזוזה גבתה מחיר של כאב חד, כמעט עד כדי חוסר יכולת ללכת. רבים צלעו ודידו, פניהם מתעוותות תחת המאמצים הדואבים. מצעד הכניסה הזה אל פאתי העיר היה מראה בלתי נשכח; חבורה של ילדים בבגדים מלוכלכים, קמוטים וקרועים, מקרטעים ובוכים, מתקשים להתקדם. צבא אומללים כזה טרם נראה, אולי רק בסרטי דיקנס. בלבי תהיתי האם אי פעם יעלה בידנו להפוך עלובי חיים אלה לילדים מאושרים. מעוננו החדש שכן בבית טיפוסי לעיירות קטנות: קומה אחת, חדרים רבים וחצר גדולה. פרט לשולחנות וכיסאות בודדים, לא היו בו רהיטים. כן היתה שם מיטה אחת, שמרים ואני לקחנו לעצמנו. בכל זאת, לנשים הריוניות מגיעה העדפה מתקנת שכזו. אין לי כל ספק שבטרם גורשו מהבית היהודים שגרו בו, היה בבית ריהוט רב. מה נחמד היה מצד השכנים לקחת את כל התכולה תחת חסותם ולאמצה כאילו היתה שלהם... מרגע הגיענו למעוננו החדש לא בזבזנו זמן והתחלנו מיד להתארגן. על פי התוכנית, עד להשגת מיטות אמורים היו החניכים לישון על קש שהוכן בבית מבעוד מועד. ריצפה מרופדת בקש נחשבה כמיטה מתקבלת על הדעת באותם ימי מצוקה של אחרי מלחמה, אך לא עבור מרים. אשתי הרחומה עמדה על דעתה שלפחות נכסה את המצע המאולתר בסדין. מצעים לא היו, אך היה בד שיכול לשמש למטרה זו, ולמרבה המזל היתה גם מכונת תפירה. מרים, עייפה ומותשת מחמישה ימי מסע התענוגות, התיישבה ליד מכונת התפירה, ואחרי שעות מספר של קולות טרטור, הושלמה המלאכה. החניכים שלנו חנכו את יצועם בלילה הראשון על סדינים לבנים.