ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

159 | חולם, לוחם, מחנך

מזמינים אותנו להציץ לתוך בתים בהם אנשים עוסקים בשגרת הערב שלהם, או יושבים בשלווה ומעיינים בעיתון הערב. מתי נזכה אנחנו לכל אלה? השלווה באוטו משרה שינה על הילדים. גם מרים מתמסרת לעייפות וצוללת לתוך שינה מנחמת. טובה עדיין שומרת על ערנות, אך כעבור זמן-מה נכנעת, מוותרת ונרדמת. אני עדיין ער, לא מצליח להירדם. המתיחות, שהפכה לחלק מחיינו בשבועות האחרונים, ובעצם בשנים האחרונות, לא מרפה. בלבי עדיין מקנן חשש כבד שלא יירגע עד לסיום מסע זה. לפנינו עוד גבול שיש לחצות באופן בלתי חוקי. מה עוד צפוי לנו? בראשי מתחולל עתה מאבק איתנים. מצד אחד עומדות עייפות גדולה ותשוקה עזה לשעות ספורות של שינה; מולן עומד – המתח שלא מתכוון לוותר בקלות, מסרב להפסיד במערכה. זירת הקרב רוחשת פעילות של מראות, מחשבות, זיכרונות וחוויות מן העבר הרחוק והקרוב. תמיד הייתי אדם שלו ושומר חוק, בן נאמן למעמד הבורגנות הזעירה. אהבתי את מסגרת חיי, את משפחתי, את חבריי, נהניתי מעבודתי. עליית הנאצים לשלטון הפכה אותי להרפתקן. קריסתן של מסגרות החיים הישנות הפכה את ההתנגדות למשטר הרשע לתגובה מתבקשת, ופעולות בלתי חוקיות הפכו לתנאי הכרחי - אם כי לא מספיק - להישרדות. לעבור גבולות בלי דרכון, לשקר, להתחזות למישהו אחר – בכל אלה היה טמון זרע רב עוצמה של הכמיהה לחיים. שנות המלחמה והימים שבאו אחריהן לימדוני שבמדינה נאצית, שאינה מכירה בזכות קיומך וחותרת להשמדתך, אינך יכול להיות אזרח שומר חוק. באופן דומה, אינך יכול לגלות נאמנות לשלטון קומוניסטי השולל את שיוך הלאומי לעם בעל תרבות ומסורת של למעלה משלושת אלפים שנה. שש השנים החולפות הפכו אותי להרפתקן חסר גבולות, תרתי משמע. הנסיעה הזו, בלילה חשוך בכביש פתלתל אי-שם במערב סלובקיה, היא אולי ההרפתקה הגדולה שנה היא עוד אבן דרך במסע 30 בחיי. המנוסה מהארץ בה נולדתי וחייתי למעלה מ למולדת החדשה בה אוכל לחיות כאדם בן חורין ולגדל את ילדיי כאזרחים חופשיים.

אך עד אז, עוד ארוכה הדרך, אני מזכיר לעצמי, ואט אט נודדות מחשבותיי אחורה, למאורעות שהביאו אותנו עד הלום.