ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

157 | חולם, לוחם, מחנך

המתנה של שעתיים עשויה להיות מורטת עצבים, חשבתי, אבל העיקר שדרכנו לברטיסלבה מובטחת. רק דבר אחד טרד את מנוחתי. מה יעשו מרים וטובה בין השיחים, בחושך ובקור, במשך כל הזמן הזה? ומה אם מרים תחשוב שנעצרתי? פיללתי שתאזור די סבלנות כדי להמתין, גם בתנאים כאלה של חוסר וודאות. את השעתיים הנותרות העברתי בציפייה מורטת עצבים. כשהנהג הגיע בדיוק בשעה המובטחת, גיליתי לשמחתי כי הוא דובר הונגרית. אחרי שהסברתי בקצרה מה עומד לקרות הלילה והבטחתי כי כשנגיע לברטיסלבה יקבל תשלום לפי דרישתו, יצאנו לדרך. למרות שלא שאל דבר, הרגשתי צורך לספק לנהג הסבר על הנסיעה הלא שגרתית. בדרכנו לאסוף את משפחתי הממתינה בשולי הדרך, הספקתי לשתף אותו בסיפורי הכושל על התינוקת החולה שחייבת להגיע עוד הלילה לבית החולים. אחרי נסיעה קצרה הגענו למקום המסתור. יצאתי מהמונית, פניי לשיחים וחיוך רחב על פניי. מה רבה תהיה שמחתם של כולם כשייראו אותי מגיע עם ההסעה הגואלת לברטיסלבה. קץ לנדודים המייגעים של הלילה החולף, סוף לתלאות. עברנו את הגבול, גם את הטלפון מצאנו, למרות הכל, ויש מונית. כל מה שהשתבש בשל רפיסותו של האיכר, תוקן. רק נסיעה בת מספר שעות מפרידה בינינו ובין המנוחה, הנחלה והארוחה. פרץ האופטימיות ורוממות הרוח נגדע באחת כשהגעתי לשיחים. במקום בו עזבתי את יקיריי לא היה עתה אף אחד מהם. לבי צנח. הבטתי סביב, בחנתי כל שיח, ניסיתי לשחזר – אולי טעיתי במקום? לא, לא יתכן שטעיתי. זכרתי היטב את המיקום מול הבית הראשון של הכפר. נתקפתי ייאוש. כמה סבל ביממה אחת. מה אעשה עכשיו? איפה אתחיל בכלל לחפש אותם? אולי הם במשטרת הכפר? כך עמדתי שם בין השיחים, מותש, הלום דאגה וחסר עצה. נוסף לכל, היה עליי להחליט מה לעשות עם המונית שמחכה על הכביש; בלי המשפחה לא אסע כמובן, אך גם לבטל את הנסיעה איני מסוגל. אחרי כל דרך הייסורים שעברנו, איך אפשר לוותר על ההזדמנות לצאת מכאן? ובמילא אין לי כסף לשלם על הנסיעה עד כה. בעודי חש שהגעתי לרגע השפל של המסע הארור הזה, הבליחה קרן של תקווה מכיוון לא צפוי. דלתו של הבית מולו עמדתי נפתחה, ובהילת האור שנשפך מבפנים התגלתה מולי דמותה האהובה של מרים. דומה שמעולם לא נראתה כה יפה בעיניי. פניה סמוקות, תסרוקתה עשויה וחיוך גדול מאיר את עיניה. בראותה אותי עומד שם, רצה לקראתי, חיבקה אותי וכיסתה את פניי בנשיקות.