ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

123 | חולם, לוחם, מחנך

השמיני לא היה לרוחו. אייכמן לא חפץ בקטל ספונטני והמוני, גלוי לכל עין, אלא בגירושים מאורגנים ומתוכננים למשעי. כך קרה, שהונחתה הפקודה ואנו שוחררנו הביתה.

מי כמוני יכול להתפאר שאייכמן הציל את חייו...

בשובי הביתה היתה השעה שתיים לפנות בוקר. כשפתחו לי את הדלת הביטו בי בני משפחתי בדאגה, ואין זה פלא. עמדתי מולם בשיער סתור, לא מגולח, פניי עייפות ולמודות סבל. מרים לא היתה בבית, ואיש לא ידע מה אירע איתה. דאגתי היתה גדולה. איך אברר מה קורה עם מרים? איך אגיע לבית הזכוכית במצב הנוכחי? סיפורה של מרים ליל שימורים עבר עלי בבית ללא מרים. בבוקר, אחוז חרדה, שוב פניתי לגברת הירשפלד בבקשה שתלך לבית הזכוכית, הפעם כדי לבדוק האם מרים שם. מבצע הבירור אכן חשף את מקום הימצאה של אשתי. היא לא היתה בבית הזכוכית, אלא . הירשפלד עדכנה אותה ששבתי 5 במשרד הצלב האדום הבינלאומי ששכן ברחוב מרלג הביתה. מרים, שכבר הספיקה לשמוע את הידיעה על שחרור משתתפי התהלוכה, ביקשה משכנתנו להודיע לי לחכות לחיילים נאצים שיבואו לעצור אותי. הסירו דאגה מלבכם. מרים לא עברה צד. לא היתה זו אלא פעולת הסחה כדי להוציאני מהבית. "החיילים הנאצים" האמורים היו חברים ציונים צעירים שיתחזו לנאצים. מעצרי המתוכנן אמור היה להתרחש למוחרת. שעות הבוקר עברו עליי בציפייה מתוחה לבוא הנאצים הגואלים שלי. בני משפחתי התרגשו איתי. הם ידעו שכשאצא לחופשי אדאג גם להם כמיטב יכולתי. בצהרים הגיע השוער לעדכנני בארשת חסודה של צער שהסתירה 12 בשעה שמחה גדולה לאיד, כי שני אנשי צלב החץ ממתינים לי למטה וצו מעצר בידם. ירדתי אל השער וניגשתי אליהם. "רבותי!", קראתי, "הרשו לי לפחות לקחת מביתי את התיק שלי". היה זה תרגיל שנועד להרגעתה של יולישקה שחששה שמא בדיוק יגיעו נאצים אמיתיים. "לך יהודי מסריח", ענו הנאצים שלי, "אבל אוי לך אם לא תחזור תוך שתי דקות!" עליתי הביתה, הרגעתי את המשפחה ולקחתי את התיק. כששבתי אל החיילים הקשוחים, דחף אותי אחד מהם בגסות אל מחוץ לשער וקרא "זוז כבר יהודי!" ההצגה הושלמה. השער נסגר מאחורי.