ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני
משה קניג ד״ר | 116
5 פרק בורחים מהבית
באחד הימים בשעת אחר הצהריים נפתחה לפתע דלת ביתנו בתנועה נמרצת. מבוהלים ונחרדים, קפצנו על רגלינו, מוכנים לקדם את פני הרע. למראה פניו של המבקר הנמרץ, נרגענו. מולנו עמד החבר ביליצר, או דיינוש, כפי שכונה בפי כולם. ידידנו שירד למחתרת עסק בהכנת ובהפצת תעודות נוצריות. ללא שהות מיותרת, פתח ביליצר בדרשה נרגשת שכולה קריאה לפעולה; הכיצד זה עוד לא עזבנו את ביתנו, והאם יש בכוונתנו להמשיך ולחכות ליום בו יגיעו הנאצים לקחת אותנו אל מותנו? התוכחה הקלה שבדבריו עשתה את שלה. קבענו עם דיינוש להיפגש בעיר למוחרת בבוקר, ומשם להמשיך אל יעד לא ידוע. כשדיינוש סיים את נאומו ועזב, התחלנו מרים ואני לחשוב בקדחתנות לאן נברח. פתרון עבורנו לא היה קשה למצוא. ידידה של מרים בעבודה היתה חברת קהילה בפטיסטית קטנה שאנשיה היו מונעים מאהבת אדם ושאיפה לעזור לזולת. בלבנו לא היה ספק שאם נגיע אליה, היא תשמח לארח אותנו בביתה לזמן קצר. הפתרון עבור יולישקה ומרתה נמצא גם הוא. הגיסה הנוצרייה שלנו, כך ידענו, תקבל את פניהן ללא היסוס. שיתפנו את יולישקה בתוכנית, והפצרנו בה כי תמהר לצאת עם מרתה לבית קרובת המשפחה. ללא שהות נוספת יצאנו מרים ואני לרחוב. השעה היתה חמש אחרי הצהריים, עוד מעט קט תיכנס העיר לעוצר. בצעדים מהירים הגענו לחשמלית שתיקח אותנו לביתה של החברה בה תלינו תקוות רבות. הרכבת התנהלה לאטה מתחנה לתחנה. אנשים ירדו, רבים אחרים עלו, ואנו חששנו שנסיעה זו לא תסתיים לעולם. כשהגענו מרוטי עצבים לתחנה שלנו, היתה השעה רבע לשש. התחלנו לצעוד לעבר בית ידידתה של מרים. לפני הבניין השתרע גן עירוני שגם בשעה זו עדיין המה אנשים. כדי להימנע ממפגשים לא רצויים עם הרשויות, ולמרות שהיינו מצוידים בתעודות הנוצריות שלנו, הרגשנו שעלינו לנקוט משנה זהירות. החלטנו שמרים תשב על ספסל בגן, ואני אעלה לבדוק האם הבפטיסטית בבית, ואם הכל ילך כשורה, אחזור לקרוא לה. מלא בחששות נכנסתי לבניין. עליתי לקומה השנייה, ודפקתי בדלת. אין קול ואין עונה. איש אינו בבית. כשחזרתי לספסל עליו ישבה מרים, הורה השעון עשר דקות לפני השעה שש. "אם תוך עשר דקות לא יקרה נס, נגזר עלינו למות", אמרתי לה בקול נכאים. באותו רגע שמענו מאחורי גבנו קול אישה המברכת אותנו בלבביות. פנינו
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker