ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

101 | חולם, לוחם, מחנך

ההרצאות של הקהילה. השליח התרה בי כי סרבני ההתייצבות יועברו לטיפול הגרמנים. אל מול איום שכזה אי אפשר להיוותר אדיש. וכך, שעות ספורות מאוחר יותר, יצאתי לרחוב כשהכוכב הצהוב, כפי שכונה בהונגריה, על מעילי. הנה כי כן, על אפי ועל חמתי, אני חונך את סימן האפליה היהודי, כבר ביומו הראשון. אולם ההרצאות היה מלא מפה לפה. כל הנוכחים – כך התברר - היו מורים שעבדו בשירות הקהילה. כשציפינו לבאות הבנו שכולנו גייסנו לביצוע משימה שאת טיבה עדיין לא ידענו. איני יודע אם היה זה למרבה השמחה, אך לא נאלצנו להיוותר סקרנים זמן רב. לבמה עלה דובר מהקהילה שהציג את עצמו כ-מר מילר. טון דיבורו היה תקיף והוא איים עלינו חזור ואיים שכל מקרה של סרבנות ואי-עמידה בדרישות המשימה ייענה בהסגרה לגרמנים. כשסיים את שלב האיומים, עבר לתיאור המשימה: השלטונות מפקיעים היום מאות דירות של יהודים, על כל ציודן. באזורים מסוימים של העיר, יחויבו משפחות יהודיות לעזוב את ביתן תוך שעות ספורות, ולהשאיר מאחור את כל הציוד הדרוש לחיי משפחה. למתפנים יותר לקחת עימם חפצים אישיים קילו. הפינוי, כך סיפר מר מילר, יבוצע על 15 לבחירתם – אך במשקל שלא יעלה על ידי צוותים שכל אחד מהם יורכב משני מורים יהודים, מורה נוצרי ושוטר. בתחילה סברתי שהדירות המוחרמות מיועדות למגורי גרמנים. האמת היתה שונה. הפקעת הדירות נעשתה כפעולת נקם על ההפצצה האווירית של האמריקאים, שאחראים עליה היו, כמובן, היהודים. כך הוחלט שכפיצוי על עוול ההפצצה, כל נוצרי שביתו נפגע יקבל דירה יהודית על כל ציודה. כשתהינו לגבי נוכחותם של היהודים בפעולה, הוסבר לנו שהקהילה התחייבה בפני קציני ס.ס. שביקרו במשרדיה כי היהודים ישתפו פעולה עם כל דרישות הגרמנים, בתמורה להבטחה כי נכונות שכזו תגן עליהם מפני פגיעה. במשימת הפקעת הדירות, תפקידנו היה להסביר למפונים שנאלצו לנטוש את ביתם ומבצרם שמוטב למלא עתה את הדרישה, אכזרית ככל שתהיה, ולהימנע מפינוי על ידי הגרמנים. בלית ברירה התחלנו בביצוע המשימה, שכל רגע ממנה היה קשה וכואב. עצובים ומיואשים עמדנו מול זעקות שבר ובכי של אנשים מבוגרים וחולים, או נשים צעירות מטופלות בילדיהן. ברוב הדירות לא היו גברים צעירים, שכן רובם היו מגויסים. כל אותו יום כיתתי רגליי בלב כבד ובראשי מחשבה אחת – איך אוכל להיחלץ מתפקיד איום זה. לסרב למשימה לא העזתי; האיומים של מר מילר עשו את שלהם. בערבו של אותו יום הגעתי הביתה חולה ומותש, והתנחמתי רק במחשבה שמשפחתנו ניצלה מאימת הגירוש מהבית. למוחרת בבוקר הגעתי לאולם ההרצאות. בטרם נכנסתי, נתקלתי בעמיתי קרטס ששאל אם ארצה לעבוד איתו בשירות השליחים אותו עליו לארגן. למשמע חששותיי, הבטיח קרטס שלא יאונה לי כל רע אם אפרוש ממחלקת הדירות והתחייב להודיע למר מילר על תפקידי החדש. למרות שלא היה לי צל של מושג לגבי מהותו