ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

99 | חולם, לוחם, מחנך

2 פרק המצוד מתחיל

כבר בימיו הראשונים של השלטון הגרמני בהונגריה ננקטו פעולות רבות שהטילו אימה על כולנו. ביום הראשון לכיבוש החל מצוד על יהודים שהילכו בחוצות העיר. מחסומים הוקמו בצמתים מרכזיים ועוברי אורח נדרשו להציג תעודת זהות. מי שזוהה כיהודי, נעצר בו במקום. העצורים רוכזו במבנים כמו בית מדרש לרבנים או בתי כנסת, שהפכו למחנות הסגר משם נשלחו ברכבות עמוסות ליעד בלתי ידוע. רבים מהעצורים אף הובלו ישירות לתחנת הרכבת. השמועות על המחסומים מהם לא שבים הביתה התפשטו במהרה ואנו נמנענו ככל האפשר מיציאה לרחוב. באחד הימים, כשנאלצתי לצאת מביתי, הבחנתי במחסום כזה בהמשך הרחוב. למזלי, הייתי מספיק רחוק כדי לסגת ולהיחלץ. למרבה הצער, אלפי אנשים אחרים שנאלצו להגיע לעבודתם או לצאת לקנות מצרכי מזון, לא הצליחו לחמוק מהגורל שארב להם במחסומי הנאצים. מחסומי הרחוב לא היו הדרך היחידה ללכוד יהודים באותם ימים. אישים יהודים בולטים זכו לביקורי בית שהסתיימו במעצרים במחנות ההסגר. תעשיינים, אנשי מסחר ובנקאות, מייסדי מפעלים – כל אלה שהגיעו לעמדות מפתח בהונגריה היוו עבור הגרמנים איום שיש לסלקו. גורלם של פוליטיקאים נוצרים שלא הזדהו עם המדיניות הגרמנית, לא היה שונה. הזריזים שביניהם, הספיקו להימלט מבעוד מועד או לבקש חסות בשגרירויות של מדינות זרות. ביום שני, למחרת ההשתלטות הגרמנית, יצאתי מביתי כרגיל בדרכי לבית הספר בו לימדתי, מרחק כעשר דקות הליכה. הייתי טרוד כמובן מההתרחשויות, אך מאחר שעדיין לא ידענו על המחסומים שעתידים למלא את הרחובות, לא היה בי חשש מעצם היציאה מהבית. כמוני, גם המורים האחרים והתלמידים הופיעו לבית הספר בהרכב כמעט מלא. בימים הבאים החלו ספסלי הכיתות מתרוקנים, וצוות המורים הלך והתדלדל. מי שהתמיד והגיע יומיום לא ידע מה עלה בגורל הנפקדים; האם נעדרו בשל החשש הכבד, או שמא נעצרו במחסומים ונשלחו מכאן. בלב חרד עזבתי כל בוקר את משפחתי. לא עלה בדעתי לא להגיע לבית הספר. לא היה בי ספק כי כל עוד יגיעו תלמידים, גם אם במספרים הולכים וקטנים, מקומי איתם. כל בוקר לוותה יציאתי מהבית בקריאות הדאגה של מרים: "שמור על עצמך!", "חזור מהר ככל האפשר!" מסירותי זו לא באה לידי ביטוי בקיום שיעורים מעמיקים והתקדמות בחומר הנלמד. איך אפשר היה לחשוב על מבחנים כשעמדנו בפני מבחן הישרדות? רוב זמננו בין כותלי בית הספר הוקדש לשיחות על המצב. מסיפורי התלמידים על הנעדרים