ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

31 | חולם, לוחם, מחנך

היה לגרום לה עליצות. מי שהצליחה יותר מכולם לשמח את לבה היתה מרים. מרגע שהפכה חלק ממשפחתנו, היו השתיים מבלות יחדיו לא מעט, וכשהייתי עסוק, היו יוצאות בצוותא לקולנוע. , שנתה האחרונה של מרתה בבית הספר, חווינו על בשרנו את 1944 בקיץ האימה והדאגה ממוראות השלטון הנאצי. כולנו אימצנו הלך רוח פסימי לגבי העתיד, אך מרתה הגדילה לעשות כשסירבה לגשת לבחינות הבגרות; כולנו נמות בלאו הכי, הסבירה לנו, ולכן אין כל טעם בטרחה מעין זו. מרים לא ויתרה. על אפה וחמתה של העלמה הסרבנית, לקחה אותה אשתי לבית הספר. הגישה הלא דמוקרטית הוכיחה את עצמה. מרתה עמדה בהצלחה בכל הבחינות. כשהכל סער סביב, ורגע לפני שהנאצים החלו לגייס נשים לכריית חפירות מגן, חילצתי את מרתה ויולישקה והעברתי אותן לצירות השוויצרית. זמן קצר אחרי צאתן מהבית התייצבו בבניין המגייסים החמושים שלקחו את הנשים הצעירות למחנות בפרוורי העיר. התמונה של אחותי ובתה בשערי הצירות השוויצרית תיוותר חרותה בזיכרוני לנצח. מרים ואני עמדנו שם, מתוחים ומקווים שהשוטר שדאגתי לשחד יום קודם יקיים את הבטחתו ויביא אותן אלינו. כשבית הזכוכית התמלא עד אפס מקום ופתחנו צירות חדשה, הוסכם שהרפרנטים העוברים למקום החדש יוכלו לקחת אתם לא יותר משני בני משפחה. אני לקחתי את מרים ומרתה, ויולישקה נשארה עם קלמן בבית הזכוכית. בצירות החדשה היה חדר גדול בו התגוררו חברי תנועות נוער, בנים ובנות יחדיו. מרתה, שהיתה בת גילם, החליטה להצטרף אליהם. בימים הקשים שהעברנו בצירות, הפכו הפגישות עם מרתה לנדירות ביותר. על אף שגרנו באותו הבית, ובאותה קומה, מרתה העדיפה לבלות עם חבריה. גם כשנפגשנו לעתים רחוקות, היא מיעטה לשתף אותנו במתרחש בחדר הצעירים. עם תום המלחמה, שבנו הביתה. מרתה בחרה להישאר עם חבריה. בראשית , הגיעה לביקור אצלנו ובפיה שתי בשורות מרעישות: יש לה חבר והם מתכננים 1945 לעשות עלייה. הוריה לא התנגדו, אך דרשו שלפני היציאה לארץ ייערך טקס נישואים. יולישקה וקלמן לא הסכימו לקבל את האפשרות שבתם תחיה עם גבר בלי כתובה, אך הזוג הצעיר לא שש לשתף פעולה עם דרישה זו. כדי להציל את המצב, הצעתי לערוך בעצמי את החופה והקידושין, הרי טוב שיהיה שימוש כלשהו להסמכתי כרב. ברוח הציונות ששלהבה את מרתה והחתן המיועד, נערך טקס הנישואין בסניף השומר הצעיר. חופה לא היתה, אז הסתפקנו בקידושים. עם קבלת הגושפנקה הדתית, יכולים היו ההורים המודאגים לנשום לרווחה והזוג הנשוי יצא לדרכו ארצה. זמן רב עבר בטרם הגיע, למרבה ההקלה, מכתבה הראשון שנשלח מארץ ישראל.