ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

משה קניג ד״ר | 30

מים, ויולישקה לא יצאה מפתח חדרה על אף המהומה הגדולה. לפתע אמרה אמא: "פליקה! לך לבקר אצל בני הדודים שלך ואל תחזור הביתה לפני שירד הערב". ברצון נעניתי לבקשה. אהבתי את דודתי מרי ואת שלושת בניה הצעירים ממני, וחברתם תמיד נעמה לי. זולי, הבכור, היה חברי הטוב. כשהגעתי לביתם אחרי סיבוב בעיר, באה לקראתי דודה מרי בהתרגשות גדולה, ואני הבנתי מיד. "מה נולד ליולישקה?", שאלתי והיא הביטה בי מופתעת. כנראה שגם היא, כמו אמא, האמינה שאין לי כל מושג באשר להתרחשויות, ושבטנה הגדולה של אחותי לא היוותה רמז מספיק לעתיד לבוא. אני מצדי שמחתי על מעמדי החדש כדוד, ואהבתי עד מאד את מרתה התינוקת ואת הילדה המתוקה שצמחה להיות. מרתה נולדה מרתה, בתם היחידה של יולישקה וקלמן בעלה. 1926 בשנת עד היום איני יודע מדוע לא היו למרתה אחים ואחיות. מעולם לא דיברתי על כך עם אחותי. אני יכול לשער שהעבודה התובענית במחלבה וסירובו העיקש של קלמן לשלם לעובדים חיצוניים, לא הותירו בידיה של יולישקה זמן להרחיב את המשפחה ולגדל ילדים. קשה לומר האם היתה מרתה ילדה מאושרת. כל עוד גדלה אצלנו, הורעפו עליה חום ואהבה. בביתנו היה לה סבא משעשע, סבתא אוהבת ושני דודים – אחי ואני - שהיו כרוכים אחריה. איני זוכר הרבה מתקופה זו, אך אני בטוח למדי כי שנות בית הספר היסודי חלפו עליה ללא קשיים. היא היתה יפה ומתוקה מאוד, שופעת ביטחון עצמי ותמיד ידעה לשעשע את עצמה. גם כשעברו מרתה והוריה לדירה שלהם, בילתה אחייניתי את מרבית שעות אחר הצהרים אצלנו. מאחר שגרנו בסמיכות, היה זה אך טבעי עבורה לחפש אצלנו חברה ומפלט מהבית הריק או מהמתח שהשרו ההורים הכורעים תחת נטל עבודתם. אחרי שסיימה את ארבע הכיתות של בית הספר היסודי, עברה מרתה לגימנסיה היהודית. באותם ימים עזבו הוריה את העיר ועברו לביתם הכפרי כדי להקים חזיריה. המרחק הגיאוגרפי הגדול נתן את אותותיו, והמפגשים בינינו הפכו לנדירים יותר. מרתה נאלצה לבלות את שעות אחר הצהרים וסופי השבוע בביתה באווירה הקודרת שהולידו בעיות הקיום הקשות. אין בי כל ספק כי תקופה זו חוללה בנפשה תמורות מרחיקות לכת. כשקלמן פשט את הרגל, חזרה מרתה לגור איתנו. היא היתה אז בכיתות הגבוהות של הגימנסיה, וכבר לא אותה ילדה שלווה. עצביה היו מתוחים וגישתה לחיים נצבעה בשחור. וגם אז, על אף השינוי שעברה, היא עדיין אהבה לצחוק וקל