EL AL | Atmosphere

ארצות הברית I רואים עולם

בדרך כלל לא תוקפים או טורפים בני אדם - יש להם מספיק פירות יער שהם יכולים לאכול". אבל אני ממש לא רגוע. מה שקארל לא סיפר לי הוא שכל דוב אוכל פירות אדומים וקטנים ביום. ומה 200,000 אם הוא לא מוצא מספיק וגם עונת דגי הסלמון קרובה לסיומה? קארל לא מגיב יותר למלמולים המפוחדים שלי, מוריד אותי בחוף וקובע שניפגש בעוד כמה שעות בנקודת איסוף אחרת. זוהי הגרסה האופטימית של קארל ממרומי הספינה שלו. אני יוצא אל היער הסבוך בהחלטה נחושה להימנע משירה. למה לי להרגיז את הדוב עם זיופים צורמים? אני מחליט לדבר. בקול רם והרבה. הבעיה היא – על מה מדברים שעתיים ללא הפסק, כאשר היחיד שמקשיב לך זה אתה בעצמך... ואולי גם הדוב הנסתר. שעתיים שלמות אני מברך בקולי קולות את אשתי, את הילדים, המשפחה והחברים. אבל כמה חברים כבר יכולים להיות לאדם מן הזן שמסתובב לבדו ביער חשוך שורץ דובים? אני מוסיף לרשימת המבורכים את החברים מבית הספר היסודי, את חבריהם וקרוביהם. כשגם רשימה זו מיצתה את עצמה, ברכותיי מתמקדות בכלל עם ישראל. כששמות המבורכים אוזלים סופית - אני מתחיל מחדש. עם שפע כזה של ברכות, בטח היה יום מוצלח במיוחד לרבים מקרוביי שלא יודעים עד היום מאיפה כל הברכות האלו נפלו עליהם בסתם יום של חול. עוד חצי שעה של ברכות מביאה אותי בבטחה לאגם המיוחל, השורץ קרחונים קטנטנים וכחלחלים. אכן מראות מרהיבים, כפי שקארל הבטיח. תנאי מזג האוויר השתפרו ויחד איתם מטרותיי השתנו: הטייס הצעיר הסכים לעלות לאוויר לטיסה קצרה את מטוסו הקל (מאוד) ולהנחיתו בחוף ים מבודד בשמורת קטמיי הקרובה אף היא להומר. המטרה: לצפות (מרצון) בדובים שחורים רבים ורעבים. הדובים היו עסוקים במרדף אחרי דגי סלמון והתעלמו בהפגנתיות מאיתנו. ובכל זאת, ליתר ביטחון, אנחנו, טיילים, נשארנו קרובים 12 קבוצה של זה לזה כדי לעשות רושם של בעל חיים גדול ורחב. הדובים לא ממש רואים טוב, וכל עוד שלא אכלנו דגים, הלכנו לדוג או הרחנו כמו דגים - הם לא מתקרבים לייצור הקבוצתי הגדול שלנו. כך אמר הטייס,

דובים בפארק הלאומי קטמיי

הפארק והשמורה הלאומיים ראנגל־סנט אליאס. אתר מורשת עולמי של אונסק"ו

הפארק הלאומי ראנגל־סנט אליאס. הכביש המהיר לכיוון העיירה צ'יטינה

2025 יולי אטמוספירה

46