עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
שרידים מפוייחים של בית בקיבוץ בארי
"התחושה שאתה לבד בעולם ואין מי שיציל אותך הייתה מנת חלקם של תושבי הקיבוצים והיישובים המותקפים, כפי שקרה ליהודים בגטו ובמחנות ההשמדה לפני שהוצאו להורג. אין דבר שיכול לערער יותר את הבית הזה שבנינו כאן". בעולמה הרגשי מופיעות עוד אסוציאציות לאפלת הגטו. .DNA- "השואה צרובה לנו ב כאשר שמעתי על אימהות בקיבוצי העוטף שהשתיקו את התינוקות לבל יבכו ויסגירו את מקום המסתור של המשפחה, נזכרתי במילות השיר 'אמא, מותר כבר לבכות?', פרי עטו של נתן אלתרמן בהשראת סיפורו של אבא קובנר". התיאורים מכמירי הלב על תושבים שנפלו לזרועותיהם של לוחמי צה"ל, משמר הגבול והיחידה ללוחמה בטרור (ימ"מ)
ששרדו את התופת, ברור לה שפרק כה מזוויע טרם נכתב בתולדות העם היהודי. "אני בת לשורדי שואה. הוריי הם מבוני הארץ, אוהבי אדם, לכל אורך ילדותי ידעתי שנפער בליבם פצע גדול מימי מלחמת העולם השנייה, ורק עכשיו התחלתי להבין מה ליווה אותם כל חייהם. היהודים נקלעו לשואה במצב של חוסר אונים מוחלט. שורדי השואה שעלו ארצה בנו את ביתם מחדש. הם היו בטוחים שזהו סלע קיומם. והסלע הזה נשבר. קראתי מכתבים שבהם אימי כתבה איך היא רוצה להתאבד כשאיבדה תקווה באושוויץ, ותכנים דומים הופיעו בפוסטים שחיברו צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, ששמעו את הפורעים מהחמאס פורצים לבתיהם ונפרדו מיקיריהם בתיאורים קורעי לב. אז ועכשיו משפחות שלמות נמחקו".
באוקטובר 7- בבוקר ה הופיעו הפלאשבקים. הזוועות בבארי, נתיב העשרה, נחל עוז וכפר עזה, כמו גם בעוד יישובים וערים בנגב, עוררו את הטראומה שהייתה חבויה בקרב ניצולי השואה. יבלונקה: מהחמאס פורצים לבתיהם ונפרדו מיקיריהם בתיאורים קורעי לב. אז ועכשיו משפחות שלמות נמחקו קראתי מכתבים שבהם אימי כתבה איך היא רוצה להתאבד כשאיבדה תקווה באושוויץ, ותכנים דומים הופיעו בפוסטים שחיברו צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, ששמעו את הפורעים
המשך בעמוד הבא
| אבג 17
Made with FlippingBook Digital Publishing Software