עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

זווית אחרת

עלו על טורים

עדיין נשמרה, אבל היו גם לא מעט מקרים שכתב לענייני צבא "פלש" לתחום ביטחון הפנים. באירועים מתגלגלים, שלא מסתיימים ביום אחד, מי שידע לגבש את החומר במהירות הגבוהה ביותר ולהזין בו את "מפלצת האינטרנט" זכה בקרדיט.

לפני כניסתנו לעידן האינטרנט היה לעיתונאים ולעורכי התכנים את הלוקסוס לצאת בבוקר לשטח, לאתר מרואיינים ולעבד את החומר לכתבה עד שעות הערב. בימים ההם ה"דד ליין" היה גמיש למדי בעיתונות המודפסת; כתבות מגזין היו נשלחות לדפוס עד שעות הערב המוקדמות, ואילו הידיעות החדשותיות, המרעישות, קיבלו ארכה עד סמוך לחצות. במקרי חירום חריגים במיוחד היו עורכי העיתונים מאשרים, בתיאום עם הבעלים של גוף התקשורת, הדפסת מהדורה נוספת. בעת ההיא הפקידו מערכות העיתונים תחומי סיקור מוגדרים בידי כתבים מקצועיים, מומחים בתחומם. מלבד כשרון כתיבה וחוש ריח עיתונאי, נדרש גם ידע מוקדם בתחומי הסיקור. קשרים טובים עם מקורות מידע בחלונות הגבוהים, בעיר או בממלכה, אף הם הועילו.

בעיתונים מכובדים כתבים בעלי השכלה משפטית ערכו מדורים משפטיים, בעוד קציני צבא בכירים בדימוס חיברו טורים בנושא ביטחון. תמיד היה עדיף לעטר את כפולת הבריאות בחוות דעתו של רופא מפורסם ולא בהגיגיו של הפציינט. ותתפלאו, היו מקומות שקציני משטרה בעלי רזומה בתחום החקירות סיפקו טקסטים למדורי הפלילים. אפילו מדורי הספורט בחרו – ועדיין בוחרים - פרשנים שהיו פעם כדורגלנים או כדורסלנים פעילים. את הידיעות השוטפות סיפקו כתבי ספורט שחלמו להיות "המסי הבא" והסתפקו ברכישת חולצתו. האינטרנט טרף את הקלפים. לא עוד ריכוז מאמץ בשעות צורך להעלות לאוויר בלא דיחוי. רכזי המערכת ועורכי החדשות כבר התקשו להקפיד על מינוי כתבים בהתאם למומחיותם. החלוקה הכללית הערב, אלא זרם בלתי פוסק של ידיעות שהיה