עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

עוד בילדותה התעניינה שני במוראות השואה. כששני ואחותה הגדולה היו ילדות קטנות ושאלו את סבתן לפשר המספר המוטבע על זרועה, היא התעטפה בשתיקה. "סבתא שלנו הייתה מתחמקת ואומרת שצריך לדבר על ההווה ולא על העבר או אומרת שנשאל את אמא או את סבתא רבא שלנו - אמא שלה", מספרת שני. במרוצת השנים העמיקו השיחות ונושאים שהיו בגדר טאבו נחשפו בהדרגה. חלק מאותן עדויות טראומטיות נחשף בערב העיון. חלק אחר, המובא כאן, מתבסס על דברים שסיפרו השתיים לשני בהזדמנויות שונות. מה זכור לסבתך מהמפגשים עם פושע המלחמה מנגלה? "הניסויים שעשו עליה ועל אחותה התאומה יהודית זה אולי הדבר היחידי שגם היום שתיהן לא מוכנות לדבר עליו בפרוטרוט. סבתי זוכרת את מנגלה כאדם גבוה מאוד עם בלורית שיער 7- מרשימה ובלונדינית (הן היו בנות פחות מ כשפגשו אותו לראשונה, ולכן חלק מהתיאורים שלהן לא תואמים את מה שידוע עליו). הן מספרות שכאשר היה מגיע לבחור תאומים לניסויים הן פחדו מאוד, כי ידעו שיש תאומים שלא חוזרים מהניסויים האלה או שחוזר רק תאום אחד. בעדות של אמא שלהן היא מתארת שלמנגלה הייתה חיבה מיוחדת כלפיהן, והוא היה אומר משפטים כמו 'איפה התאומות צ'נגרי?'; 'התאומות צ'נגרי הן התאומות הכי יפות'. אני מניחה שהחיבה המסוימת שהייתה לו כלפיהן היא סיבה נוספת לכך שהן שרדו". מה הן סיפרו לך על חיי היומיום באושוויץ בירקנאו? "סבתא שלי סיפרה פעם שבגלל שהן היו קטנות והגיעו ממשפחה אמידה, הן לא ידעו להילחם על האוכל. כשהיו מביאים לבלוק של התאומים באושוויץ אוכל הן לא היו מסוגלות להידחף ולריב כדי לקבל את מנות המזון שהוקצבו להן, וחיכו בנימוס לתורן. זכורים לסבתא שלי מקרים שבהם מנגלה הגיע ודאג 'לקדם' אותן בתור. הוא דאג שהן יקבלו את מעט האוכל ששאר התאומים, שהיו חזקים ומבוגרים יותר, קיבלו". "מלאך המוות מאושוויץ" עדיין גורם להן סיוטים? "הן מתמודדות עם פחדים שמקורם בתקופת השואה. סבתא מספרת לי לפעמים על חלומות רעים שיש לה או מציינת שבלילה כזה או אחר חלמה על התקופה ההיא. לרוב היא מספרת על חלומות מופשטים, על חלומות שבהם דמות לא ברורה רודפת אחריה או רוצה להכאיב לה ולפגוע בה. יש לה גם חלומות שבהן היא נמצאת במקום לא מוכר, מחפשת את הדרך הביתה ולא מוצאת".

הניצחון הכפול על מנגלה שני לבני, סטודנטית בבית-הספר לרפואה על שם ג'ויס וארווינג גולדמן, שכנעה את סבתהּ ליה שנה לשחרור מחנה 75 הובר ואת אחותה של הסבתא, יהודית ברנע, להשתתף בערב העיון לציון ליה ויהודית היו "תאומות מנגלה" שניצלו מהתופת, עלו לישראל | הריכוז אושוויץ-בירקנאו ניצחונן על הצורר הנאצי אינו מוטל בספק | והקימו משפחה

בראיון ל'אבג'. "בזהירות ובהדרגתיות אני מנסה להחזיר את האמון שלה בממסד הרפואי". הנכדה, הסבתא ואחותה התאומה שומרות על קשר הדוק. שלושתן נפגשו שנה 75 בינואר בערב-עיון לציון 27- ב לשחרור מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. את האירוע המרגש, שחל ביום השואה הבינלאומי, אירגנה הפקולטה למדעי הבריאות בשיתוף 'מרכז יעקובוביץ לאתיקה רפואית' וההסתדרות הרפואית בישראל. דיקן הפקולטה למדעי הבריאות, פרופ' עמוס כץ, נשא דברי פתיחה.

עד השנים האחרונות היא לא דיברה על הנושא הזה בכלל. ליה הובר הייתה אסירה במחנה ההשמדה אושוויץ, חשופה להתעללויות ונתונה לסכנת מוות מוחשית ומיידית. היא ואחותה התאומה יהודית היו "האסירות של יוזף מנגלה" ונלקחו בכפיה למרפאתו. הן היו "תאומות מנגלה". שנים, הצבא האדום שיחרר את 7 כשמלאו להן מחנה המוות, ליה ויהודית ניצלו, עלו לישראל והקימו משפחה. יש להן ילדים ונכדים. שני, נכדתה של ליה, לומדת רפואה זו השנה השלישית באוניברסיטת בן-גוריון. "הרצון שלי לרפא את הפחדים של סבתא שלי מרופאים היה אחד הגורמים שדחפו אותי ללמוד רפואה", אומרת שני

חקר השואה | 18