עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

נכונות: ידעתי שאני חייב ללכת ללמוד (כי ההורים לחצו...), רציתי ללמוד בירושלים, כי אבי היה פרופסור באוניברסיטת תל אביב ולא רציתי להסתובב בקמפוס שבו גדלתי כילד, ולימודי משפטים הופיעו אחרונים בחוברת שפרסמה האוניברסיטה. לאחר שפסלתי את שאר הפקולטות – לא נותרה לי ברירה. היו אז רק שלוש פקולטות למשפטים בישראל: בתל אביב, ב'בר-אילן' ובירושלים, ובכל זאת הביקוש לא היה כל-כך גדול, ובאמת שלא היה קשה להתקבל. גם כך הייתי מוקף בנשים חכמות ואנשים מבריקים. חברותיי וחבריי למחזור כיהנו ומכהנים כשופטות ושופטים, כשותפות ושותפים בעלי נראות ציבורית במשרדי עורכי הדין הגדולים ביותר, באקדמיה, בעסקים, ובמשרות ציבוריות בכירות. השהייה בחברתם הייתה חוויה מצניעה ביותר בהתחשב ברקע שלי ובכך שהייתי רגיל להצטיין. בחודש הראשון ללימודים הגשנו את התרגיל הראשון, במקצוע הקשה ביותר בשנה א' – ״דיני עונשין״ (המשפט הפלילי). כשקיבלתי את התרגיל המתוקן חשכו עיני: הציון שנקבע . בימי חיי לא קיבלתי 100 . מתוך 55 לי היה ציון כל-כך נמוך על שום דבר שעשיתי. נדהמתי ולא כל-כך ידעתי איך להתמודד עם הכישלון עד שפשוט הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה והראיתי לכל מי שפגש בי את , הייתם מאמינים?״. 55 הציון האיום. ״קיבלתי מאז חוויתי לא מעט כישלונות בחיי, אולם חרפת הכישלון האקדמי הראשון הותירה בי את הרושם החזק ביותר.

לתואר תכננתי לדחות את תחילת הלימודים בשנה, כדי לעבוד, לחסוך ולטוס לדרום אמריקה. הצד הזה של העולם עוד חיכה לי... ומי יודע מתי תצוץ עוד הזדמנות... חברתי הטובה מהילדות התחילה ללמוד באותה שנה. היא תפסה אותי בשרוול ואמרה לי "דורית, בואי ללמוד, יהיה כיף להתחיל יחד, אל תבזבזי עוד שנה"...מי כמוני יודעת שטיול בדרום אמריקה רחוק מלהיות "בזבוז", אבל ההזדמנות להתחיל את הלימודים עם חברת ילדות טובה קרצה לי. ככה התחלתי שנה א' לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. מבולבלת, לא בדיוק יודעת מה אני עושה שם, כאשר הראש במקום אחר ושמונה בבוקר נראה לי כמו אמצע הלילה. מדי פעם הזכרתי לעצמי שאני יכולה לפרוש בכל נקודת זמן. התחיל הסמסטר, פגשתי חברים חדשים, והלימודים הצליחו לסקרן אותי. מקורס לקורס התעניינתי יותר גם במעגל החברתי שנוצר בלימודים, וגם בחומר. התחלתי למצוא כיוון בלימודים. הוספתי לתואר חטיבה בספרדית, וחידדתי לעצמי מה באמת מעניין אותי – הבנת תרבויות אחרות. בסוף שנה א' כבר טסתי לחילופי סטודנטים בספרד, ולמדתי שם סמסטר קיץ. שפה היא חלון לעולם חדש והחוויה סחפה אותי. נשאבתי לתוך התרבות המקומית הספרדית, ובכלל ריתק אותי להבין את העולם מנקודת מבטם של אנשים שגדלו אחרת ממני. מפה לשם סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה, תואר שני ותואר שלישי בטכניון (בפסיכולוגיה ארגונית), פוסט-דוקטורט עשיתי בקנדה, והינה אני כאן, חברת סגל בפקולטה לניהול, חוקרת גישור בין תרבויות והורדת אלימות. רואה את הסטודנטים של שנה א', חלקם מבולבלים ומחפשים את עצמם. אז המלצה לי אליכם, סטודנטים וסטודנטיות יקרים, לכו אחרי הלב שלכם. ואגב, דרום אמריקה עדיין מחכה לי (הג'וק של הטיולים מעולם לא עזב אותי...).

פרופ' עמית שכטר, דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה הגעתי לאוניברסיטה העברית בהר הצופים מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה. זו הייתה אחת התקופות הסוערות ביותר בציבוריות הישראלית. חווינו הפגנות תכופות בקמפוס, במרכז ירושלים ומול משרדי הממשלה. בשנתי הראשונה בלימודים נרצח אמיל גרינצוויג בזמן הפגנה מול משרד ראש הממשלה ובתום אותה שנה סוערת התפטר מנחם בגין מראשות הממשלה. זהו הרקע הפוליטי לחוויות הלימודים הראשונות שלי. גדלתי ברמת השרון, מושבה חקלאית שהפכה במהלך ילדותי לפרבר יוקרתי, כילד ונער פריווילגי. תמיד הצטיינתי בלימודים, ולרוב, לא נעים לומר, בלי מאמץ גדול. ציוני הבגרות שלי היו טובים, אף כי לא מבריקים, ובחרתי בלימודי משפטים מכל הסיבות הלא

13 | אבג