עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דברים ולהשתמש נכון במשאב הכי יקר לנו - הזמן". איך משלבים קריירה אקדמית עם חיי משפחה? "הזמן שלי מתחלק בין העבודה האקדמית, ההורות והמשפחה. אני אמא לארבע בנות, כאשר שתי הבנות הגדולות לומדות בתיכון, . חלק גדול מהצלחתי 4 והקטנה ביותר בת קשור לתמיכה האינסופית שקיבלתי מההורים שלי. הם עודדו אותי להצטיין בלימודים מתוך הבנה שרכישת השכלה גבוהה היא הדרך הנכונה להיחלץ מתנאי החיים הקשים של האוכלוסייה הבדואית ביישובים הלא מוכרים בנגב. תמיכתו של בעלי, מבחינה אישית ומקצועית, תרמה אף היא רבות להצלחתי". מהו ה'אני מאמין' שלך? "אני מאמינה שכל אחד בתוך תוכו יודע מהם מחוללי המוטיבציה והמיומנויות האישיות המניעים אותו קדימה. צריך לדעת לזהות ולהעצים את אותם מאפיינים, כדי לאפשר לעצמנו הגשמה והשגת יעדים". אישה למען נשים ד"ר סמירה אלפיומי-זיאדנה היא אפידמיולוגית חברתית. עבודתה ומחקריה נעשים במסגרת המרכז לחקר וקידום האישה 2020 בפקולטה למדעי הבריאות. בשנת הצטרפה למרכז לחקר בריאות ועירוניות בבית החולים סנט מיכאל בטורונטו, שם היא עושה את הפוסט-דוקטורט. במהלך לימודי התואר השני והדוקטורט עסקו מחקריה בבריאותן הנפשית של נשים, במיוחד בתקופת ההיריון ואחרי הלידה. "במסגרת המחקרים בדקתי בפעם הראשונה את שכיחות הדיכאון לאחר לידה בקרב נשים בדואיות, ונדהמתי מהתוצאות - כשליש מתוכן חוו דיכאון לאחר לידה". אלפיומי-זיאדנה מתריעה על כך שבכל שנה מתקבלים נתונים קשים בנוגע לאוכלוסייה הבדואית בדרום בהקשר למצב סוציו אקונומי, בעיות דיור, חינוך ותעסוקה, מה שמשליך על הבריאות הנפשית והפיזית של הנשים. יתרה מזאת, מחקר חדש שפרסמה לאחרונה חשף עלייה מדאיגה בסימפטומים של דיכאון בהריון ואחרי לידה בקרב נשים ערביות ויהודיות בארץ בעקבות מגפת הקורונה. יחד עם צוות המרכז לחקר וקידום בריאות האישה באוניברסיטת בן-גוריון גובשה 'תוכנית אם לאם' המיועדת לנשים מהאוכלוסייה הבדואית. מטרתה היא לספק ליווי ותמיכה לאימהות לתינוקות עד גיל שנה, גם כדי למנוע ולטפל במקרים של דיכאון וחרדה אחרי הלידה.

"השנה הראשונה ללימודי התואר הראשון הייתה מאתגרת במיוחד: חוויתי קשיי שפה, קשיים כלכליים ופערים חברתיים. קשיי השפה השפיעו במידה מסוימת על ההישגים והציונים; נאלצתי לעבוד יותר קשה מאחרים, אבל ההשקעה הוכיחה את עצמה. עם השנים וההתקדמות בלימודים הציונים והממוצעים שלי עלו, מה שאיפשר לי לממש את תוכניותיי". איזה טיפ תוכלי להעניק לדוקטורנטיות מהחברה הבדואית שהיו רוצות ללכת בדרכך? "תאמינו בעצמכן ואל תפחדו לחלום בגדול, בכל אחת מכן יש פוטנציאל, רק צריך להאמין שזה אפשרי. מובן שהלימודים לתארים מתקדמים הם מאתגרים ודורשים השקעה רבה, אבל זה משהו שאתן יכולות לעשות. חשוב להבדיל בין עיקר לטפל - ולבחור רק את העיקר ולהתמקד בו בתקופת הדוקטורט". תרומתה של אוניברסיטת בן-גוריון להצלחתך? "אוניברסיטת בן-גוריון תרמה רבות להצלחתי; החל מקבלתי לפרויקט 'ניצני רפואה' שאיפשר לי את הגישה להשכלה גבוהה, דרך התמיכה בשכר לימוד במהלך חלק גדול מהצלחתי קשור לתמיכה האינסופית שקיבלתי מההורים שלי. הם עודדו אותי ללמוד מתוך הבנה שרכישת השכלה גבוהה היא הדרך הנכונה להיחלץ מתנאי החיים הקשים של האוכלוסיה הבדואית ביישובים הלא מוכרים בנגב התואר הראשון ועד הזכייה ב'מלגת צין לדוקטורנטים מצטיינים'". מרצים ומרצות שתרמו להתקדמותך? "פרופ' ריאד אגבאריה, המייסד של פרויקט 'ניצני רפואה', עודד אותי ותמך בי. בזכות הפרויקט הזה הצלחתי להיכנס לעולם ההשכלה הגבוהה; בנוסף אליו הסתייעתי רבות בפרופ' אילנה שוהם ורדי, שהייתה המנחה שלי לתואר שני, ובפרופ' ניהאיה דאוד שהייתה המנחה שלי בדוקטורט. למדתי מהן המון בתחום המחקר ואני מודה לכולם על ההשקעה הרבה, המקצועיות והאכפתיות לאורך השנים". מהו סוד הצלחתך? "סוד ההצלחה מתחיל מהרצון והמוטיבציה לחקור תחומי בריאות שונים כדי לקדם מדיניות נכונה לשיפור בריאות האוכלוסייה. למרות שהעבודה האקדמית עמוסה ואינטנסיבית יש אפשרות לתעדף

בילדותה היא צעדה לאורך מרחקים ארוכים לבית הספר שהיה ממוקם באחד מאותם יישובים בלתי מוכרים בנגב; הזיעה בחום המעיק של הנגב, ורעדה מקור בלילות החורף, אך למרות תנאי הפתיחה הקשים הצליחה לפלס את דרכה לעבר היעד. בנחישות ובהתמדה המשיכה ללימודים גבוהים, ובמקביל התפרנסה מעבודתה כאחות. אז גם נחשפה, לדבריה, "לפערים בריאותיים משמעותיים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית", והחליטה לעשות מעשה. כיום בתוקף תפקידה כחוקרת מוערכת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פועלת ד"ר סמירה אלפיומי-זיאדנה ללא לאות כדי למצוא את הנוסחה המתאימה להשגת האיזון המבורך בין האוכלוסיות. סמירה נולדה וגדלה באבו תלול, יישוב קילומטרים 15- בלתי מוכר, השוכן כ דרומית מזרחית לבאר-שבע. אוכלוסייתו תושבים, המתמודדים 4000 - מונה כ עם היעדר תשתיות והזנחה. בית הספר היסודי שבו למדה נדחס בקרוון. גגו עשוי אסבסט, ללא מיזוג בקיץ וללא חימום בחורף. הוא לא היה מחובר לרשת החשמל, על מחשבים אפשר היה רק לחלום. בית הספר התיכון היה מחוץ ליישוב, וסמירה נאלצה להיטלטל בדרכים, יחד עם אחותה התאומה, כדי להגיע אליו. שתיהן היו הצעירות הראשונות שיצאו מאבו תלול כדי ללמוד בתיכון. "בכל בוקר צעדנו ברגל כמה קילומטרים עד שהגענו לתחנת האוטובוס על הכביש הראשי. האוטובוס הסיע אותנו ליישוב ערערה שבנגב, שם למדנו". , בעודה מתגוררת באבו 1998 בשנת תלול, התקבלה סמירה לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב והחלה ללמוד לתואר ראשון. ציוניה הגבוהים סללו את דרכה ללימודים מתקדמים, ואת שלושת תאריה סיימה אצלנו. בד בבד נישאה לבחיר ליבה והקימה משפחה המתגוררת כיום ביישוב להבים. "הפערים באיכות החיים בין היישובים הלא מוכרים בדרום ליישוב כמו להבים עצומים ובלתי נתפסים", היא אומרת. מה משך אותך לתחום בריאות הציבור? "לאורך השנים נחשפתי לפערים הסוציו-אקונומים בין האוכלוסיות היהודית והערבית. אי אפשר היה שלא לזהות הבדלים במעמד הפוליטי-חברתי ובמקרים של אפליה כלפי קבוצות מיעוט. מאד רציתי לשלב בין העבודה הקלינית והמחקרית וללמוד את תחום בריאות הציבור שהוא אחד מתחומי הרפואה העוסק במניעת מחלות וקידום בריאות גופנית ונפשית, כמו גם ברווחה חברתית". תוכלי לספר לנו על הקשיים והאתגרים שניצבו בדרכך במהלך לימודייך?

בריאות הציבור |

14