עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אילנה רוזן, פרופסור במחלקה לספרות עברית, מתארת בספרה החדש "משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי – זיכרונות גדילה ירושלמית הונגרית", את חוויותיה כנערה מתבגרת ואת הסכנות שהיא וחברותיה נחשפו אליהן, בעיר ובקיבוץ

ילדותי זו השנייה

מאמרים. בספרה החדש, שאותו כתבה בעברית ובאנגלית, רוזן חצתה את הגבול הדמיוני אך המקובל על רבים.ות שבין הסופר.ת לחוקר.ת. הפעם היא יצאה למסע של זיכרונות ועיבוד של חוויות ילדותה והתבגרותה וה- 60- בירושלים של שנות ה של המאה העשרים, במשפחה 70 של ניצולי שואה מהונגריה. הספר נקרא על שמה של משפחה דמיונית ואידיאלית, עליה נהג אביה של רוזן לספר לה ולאחֶיה. במהלך הכתיבה גילתה רוזן שמקור השם המוזר הזה הוא בדמות פולקלורית של סבתא, ביידיש בּאָבּע, שמנסה לשכנע את נכדיה לסיים את ארוחתם כי חֲבָל, ביידיש שׁאָד, על מה שלא יאכלו; מכאן שזוהי סבתא-חבל, שׁאָדעלע בּאָבּעלע. אביה של רוזן לא שלט ביידיש ולא הכיר את הדמות הזו ובכל זאת משהו ממנה השתרבב לסיפוריו, כפי שקורה בספרות ובתרבות עממית. דא עקא שהמשפחה הירושלמית הזו היתה רחוקה מלהיות אידיאלית, עם זוג הורים למודי טראומות, ארבעה ילדים ששלושה מהם נולדו להורים לקראת זקנתם, קשיי פרנסה, בעיות בריאות והרגשה כללית שטוב שצרות העבר חלפו אך חבל שהמנוחה והנחלה עודן רחוקות. הספר, אם כן, הוא מעין מסע תעתועים בין

לאורך שנות בגרותה זכרה אילנה רוזן את השמירה ההדוקה של אמה כמכבידה ומאיימת. אך באותן שנים היא גם התחילה לשמוע מחברותיה שאותם דברים שאמא שלה השתדלה לשמור עליה מפניהם - קרו להן או לחברותיהן. "חברה אחת סיפרה לי שבקיבוץ שלה היו שומרי לילה שלא רק כיסו את הילדים והילדות שישנו בבתי הילדים אלא גם הרשו לעצמם לגעת בחלקים המוצנעים של הילדים והילדות הישנים", מספרת אילנה רוזן, כיום פרופסור במחלקה לספרות עברית, בראיון לרגל צאת ספרה החדש "שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי – זיכרונות גדילה ירושלמית-הונגרית". חברה אחרת, שגדלה בהונגריה, סיפרה לה על מקרה שבו אדם זר, שראה אותה ואת חברתה ברחוב, הצליח לשכנע את שתיהן לבוא אתו לבניין סמוך ושם ביצע בהן מעשים מגונים. "בהביני את כל זאת בשנים האחרונות, שלא כפי שחשתי בגדילתי ובצעירותי, אני מעריכה יותר את מאמציה של אמי להגן עליי מפני פגיעות מיניות", אומרת המחברת. פרופ' אילנה רוזן היא חוקרת של ספרות עממית ותיעודית של יהודים וכתבה עד כה 20- וישראלים במאה ה חמישה ספרי מחקר ויותר מארבעים

העבר המרכז-אירופי של ההורים והמציאות הישראלית שלהם ושל ילדיהם, בין הונגרית מתנגנת לעברית עילגת (של ההורים) או צברית מידי (של הילדים, באזני ההורים), בין השאיפה לגדל ילדים ישראלים "בסדר גמור" (ככותרת ספרה של ההיסטוריונית חנה יבלונקה, על הדור שנולד וגדל בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה) והפיתולים שבדרך עד למימוש שאיפה זו. הספר מורכב מעשרות רשימות או סיפורי זיכרונות קצרים ומעוטר באיוריה של אחות המחברת, הציירת הירושלמית טובה בלמן. רוזן כותבת על הנופים של שכונת ילדותה תל ארזה שבצפון ירושלים, על טיולי שבת לגן החיות התנ"כי, שמאז עבר לדרום העיר, על דמויות של מעין "דודים" ו"דודות", שכמותם זכורים לרבים.ות מבני.ות דורה, ועוד. כמי שמקומה במשפחתה היה של בת בין שני בנים, רוזן מתייחסת לאורך ספרה לדרכים שבהן חוותה והבינה את המקום הזה. נוסף על תיאורים חוזרים ונשנים של נועזות פיזית וספורטיבית, היא מייחדת רשימה שלמה לדילמות של אימהות ובנות בזמנה, ואולי בכל זמן ומקום, שמעסיקה אותן המחשבה בדבר הדרך הנכונה להכין בנות לחיים.

| אבג 25