עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"בבית-הספר התיכון למדתי במסלול ריאלי, ומתוך מצוקה התחלתי לכתוב במהלך שירותי הצבאי", גילה הסופר. "קראתי את פרנץ קפקא וגדלתי על ספרות עברית. אנחנו נמצאים באוניברסיטה שעמוס עוז לימד בה. אנשים כמוהו כותבים, ואנשים כמוני קוראים אותו. לקפקא, למשל, לא הייתי מרשה לקחת את הבן שלי מן הגן. כוס תה לא הייתי מעז לקבל ממנו. כתיבתו משקפת סוג של מצוקה טהורה. קפקא שינה לי את העולם. הוא נתן לי מודל אחר לסופר". אומץ-לבו של אתגר עמד למבחן בכמה הזדמנויות. "עזבתי את בית הוריי ועברתי לגור בדירה שכורה, קניתי חנוכיה בפעם הראשונה בחיי, הייתי גאה וראיתי שהשולחן בוער", תיאר קרת את אחת מסצנות האומץ הבלתי-נשכחות בחייו. "הבאתי דלי וכיביתי את השריפה. פינו אותי לחדר-מיון, והרופא קרץ לי, 'תסביר לי מה קרה', וסיפרתי לו. ואז הוא הניח יד על כתפי ושאל אותי 'ספר לי מה שבאמת חשוב'. "'אין לי אוויר'", עניתי. "הוא חיבר אותי למסכת אינהלציה וראה שהדופק שלי יציב והצטרף לסיור של רופאים אחרים. הוא שכח את פנקס המרשמים ועליו כתבתי את הטקסט הראשון שלי שהופיע בספר". בטירונות זומן לו מפגש מעניין עם סמל המחלקה. "אני עומד לקרוע לכם את הצורה, למישהו יש בעיה עם זה?", אמר הסמל בהנחה ששאלתו תישאר רטורית. להפתעתו, אחד הטירונים הרים את ידו. את הלילה ההוא בילה טוראי אתגר קרת בריצה על גבעה כשהוא צמוד לשק עם אבנים. קרת הוסיף בגילוי לב: "אני אדם די מבוהל. החיים די מפחידים אותי, והכתיבה מסבירה לי מה אני רוצה. לדף לא איכפת מה תכתוב עליו. בשבילי אזור הכתיבה הוא עיר מקלט, שבה מותר לעשות הכול ולא ינזפו בך". ומה לגבי המעברים בין הומור לעצב?

כיצד הושפעה כתיבתך מהיותך בן להורים ניצולי השואה? "גדלתי בבית לא סטנדרטי, הוריי אף פעם לא התמודדו עם סמכות הורית. גדלנו בסוג של קומונה. בילדותי ליוותה אותי התחושה שהוריי סבלו מספיק, והיה לי צורך להשתדל שהם לא יצטערו יותר משום דבר. אז הייתי נחמד לשכנים והשתדלתי שלא ירביצו לי בכיתה. רציתי להיות בסדר עם כולם". למה מתכוון המשורר? "מילדותי ועד היום אני כמעט לא אוכל ממתקים. אימצתי את ההתנזרות הזאת כדי לרצות את אמי. על-פי בקשתה אכלתי עוד מנה מן הארוחה במקום להתענג על קינוח".

"הומור הולך אצלי יד ביד עם קשיי החיים. הכתיבה נותנת לך רשות להתנהג בצורה לא-טבעית. כשאני יושב ליד הדף ומעצב דמויות אין בזה היגיון... החיים הם תוכנית א', ואם אתה נכשל סימן שעליך לעבור לתוכנית ב'". כאשר שואלים אותו על השוני שבין כתיבת סיפור לבין כתיבת תסריט, אתגר שולף מן המגרה תשובה מנומקת היטב: "כנער רציתי לתקשר עם הסביבה, להסביר את עצמי. רציתי להביע את רגשותיי, את 'האני' שלי. כתיבת סיפור מחייבת אותך לשבת לבד בלי לדבר עם אף אחד. זהו תהליך יצירתי אינטימי מאוד, על גבול החושני. עולם הכתיבה הוא מקום שיש בו כנות, כר פורה לאמירת אמת".

אתגר קרת חותם על ספרו החדש 'תקלה בקצה הגלקסיה'

11 | אבג

Made with FlippingBook PDF to HTML5