עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אורי ואחותו יעל. במשפחתו היה החינוך ערך עליון במעלה. הוא בלע ספרים, וצימאונו לידע עשה אותו מאוחר יותר סטודנט מצטיין באוניברסיטה. אנחנו, בני כיתתו, הסתכלנו עליו בהערצה. "בפגישתנו השנייה הוא סיפר לי שאביו מת כשהוא היה חייל בשירות חובה. הטרגדיה הזאת השפיעה עליו להחליט שתי החלטות שעיצבו את כל חייו. ההחלטה הראשונה הייתה לחיות חיים של כיבוד הזולת; החיים קצרים מכדי לבזבזם על פגיעה באנשים אחרים. "פעם הוא נתן טרמפ למישהו מיישוב בדרום הארץ, וכשהאיש יצא ממכוניתו מיכאל גילה שהאיש גנב את ארנקו. בתנו נוגה שאלה אותו: 'אבא, אתה לא כועס'? והוא ענה: 'הוא בטח זקוק לכסף יותר ממני'. ההחלטה השנייה שלו הייתה לפתח קריירה אקדמית כמו אביו. "בימי ההפגנות נגד פינוי ימית של המאה 80- בתחילת שנות ה שעברה כתב מיכאל יומן. פולה קבלו ואני מצאנו אותו לפני כמה חודשים. ביומן הוא פירט את ההתרחשויות וגם את התגובות של האנשים. אנשים בטחו בו. הוא ידע להקשיב, והוא ביטא במדויק את השקפותיהם. כך כתב במבוא לספרו "התנחלות בלבבות": 'אני חייב הרבה למרואייני, רובם מתנחלים דתיים שפתחו לפניי את בתיהם ואת לבם כדי לאפשר לי לבצע את המחקר הזה. כולם היו גלויי-לב ואדיבים מאוד. הם ידעו שאני לא מסכים עם השקפת- העולם שלהם, אבל העובדה הזאת לא פגעה בנכונותם לספר לי על חוויותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם. אני מקווה שהם ימצאו בספר הזה הצגה נאמנה של מעשיהם,

מחשבותיהם וחלומותיהם'". נורית פייגה לקחה נשימה ארוכה לפני שהמשיכה לספר את סיפורה המרגש: "הדרמנו . רצינו להיות 1997 לנגב בשנת חלק מקהילה צעירה ותוססת. חיינו בשדה בוקר היו שילוב של חלוציות ואקדמיה. גידלנו את בנותינו בסביבה של מדענים ואנשי טבע. מיכאל היה מעורב בפרויקטים מקומיים ובאירועים מיוחדים. חסרונו היחיד היה אי- יכולתו לסרב לשום אדם שביקש את עזרתו – עמית, סטודנט, אפילו אשתו. "הוא היה בעל ואבא נהדר. איתו צחקנו הרבה. הוא תיעד אותנו במצלמתו ללא הרף כאילו חש שזמנו קצוב ועליו להנציח את זיכרונות משפחתנו. הוא היה חכם שלא לפי גילו הצעיר וביטא באופן נפלא את משמעות החיים, ולכן כששקלנו מה לחרות

על מצבתו ציטטנו משפט מתוך הספר היחיד שהוא כתב בעברית, "חלל אחד, שני מקומות": 'תודה לך שהכנסת קצת שפיות לתוך השיגעון, וקמצוץ שיגעון לתוך השפיות'. בלי זה, הוא אמר, אי אפשר לעשות בחיים כלום. "הוא היה ציוני והוא היה סוציולוג ביקורתי, ושני ההיבטים האלה בעבודתו ובאישיותו לא נגדו זה את זה. הוא רצה להנחיל המופקדת מעתה בידיו של ד"ר בן הרצוג. כולנו מחויבים לשמור על המורשת הזאת". את דבריה חתמה נורית בהבעת תודה "לכל ידידיו של מיכאל שהגיעו לטקס כדי לבטא את אהבתם כלפיו.אילו מיכאל היה כאן הוא בטח היה סוקר אותם במבטו ואומר 'איזה בר-מזל אני'". לדורות הבאים את השילוב הייחודי שבו. זוהי מורשתו,

"אדם משכמו ומעלה, איש מקסים וחוקר מעולה" דברים שנאמרו לזכרו של ד"ר מיכאל פייגה אורן יפתחאל, פרופסור במחלקה לגיאוגרפיה, ספד לחברו: "מיכאל היה עמית וחבר. אדם משכמו ומעלה, איש מקסים וחוקר מעולה. הוא לא היה איש פוליטי למרות שחקר נושאים פוליטיים. אחד המחקרים הידועים שלו היה השוואה בין 'שלום עכשיו' והמתנחלים בספרו 'שתי מפות לגדה'. הוא טיפל בנושאים רגישים והוציא מהם תובנות מעניינות. הוא היה מן הטובים ביותר, איש פתוח וקשוב. דמוקרט אמיתי. זן נדיר מבחינה זו. זוהי אבדה אדירה לאוניברסיטה שלנו. הייתה לו יכולת להבין את כל הצדדים ולכן הוא היה אנתרופולוג מצוין". "מיכאל היה דמות פעילה ומשפיעה בקהיליה האקדמית של חוקרי ישראל בארץ ובעולם, ויחד עם זה היה חבר נפלא של כולנו", ספדו לו חבריו ותלמידיו ב'מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות'. "תרומתו להבנת החברה שבה אנו חיים היא מן הבולטות והחשובות, וזכתה להכרה בארץ ובאקדמיה בעולם. מיכאל היה חבר, חוקר ומורה. יותר מזה: הוא היה התגלמות של איש תבונה, סובלנות ושלום. החלל שהשאיר עמוק וכואב".

5 | אבג