עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
איפה ישנם עוד אנשים כמו הזוג ההוא
דבר הנשיאה
הווארד ולוטי מרקוס
ואחרי העצב – השמחה. האוניברסיטה 400 שלנו קיבלה מתנה נהדרת: תרומה של מיליון דולר – התרומה הגדולה שניתנה אי פעם לארגון כלשהו במדינת ישראל. זהו מימוש ההבטחה שהבטיחו לנו הווארד ולוטי מרקוס, שעל שמם נקרא הקמפוס הראשי של האוניברסיטה. את סיפורו של הזוג המופלא הזה בוודאי כבר קראתם. שני אנשים צעירים שנמלטו מגרמניה הנאצית ממש ברגע האחרון אבל איבדו את משפחותיהם. הם נפגשו בניו יורק, התאהבו ונישאו, ואת מעט חסכונותיהם השקיעו במניות של ווארן באפט לפי המלצה של חבר משותף, הרבה לפני שמישהו בכלל שמע עליו. אמונה מוחלטת בבאפט הפכה את הסכומים הפעוטים שהשקיעו בני הזוג בעסקיו להון עצום. אמונה מוחלטת אחרת, האמונה בתפקידה המרכזי של מדינת ישראל כמי שמבטיחה את קיומו
נושאים טעונים באופן כזה שגם נרטיבים סותרים מקבלים את המקום הלגיטימי שלהם מבלי שה"אמת" האישית תצבע את התמונה כולה. היבט אחר שעלה מתיאור דמותו של מיכאל היה הפן הרנסנסי שלו: ידע רחב ומגוון וכמיהה להבנה וחקר לשמם. גם היבט זה כבר אינו מובן מאליו באקדמיה של היום. השאיפה להתקדם בסולם מהר ככל האפשר באה לפעמים על חשבון עומק ועניין אינטלקטואלי אמיתי. גם בכך היה מיכאל מיוחד בנוף שלנו. ולבסוף, האופטימיות שלו. כמו שספדה לו נורית אשתו, הוא תמיד ראה את החלק המלא של הכוס, בין אם היה החצי קטן או גדול. האוניברסיטה מבכה את המוות המיותר הזה של אחד מטובי אנשיה שהלך מעימנו. (ידיעה נרחבת על ד"ר מיכאל פייגה מופיעה בהמשך הגיליון).
דבריי לגיליון סוף השנה האקדמית של 'אבג' נעים כמו החיים עצמם, מעצב לשמחה. לפני שבועות אחדים איבדנו את ד"ר מיכאל פייגה, חבר סגל מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, חוקר מקורי ואדם נפלא שנרצח בפיגוע הטרור בשרונה. שבועיים אחר-כך הנחנו זר למרגלות העץ המשקיף בדיוק על המקום שבו נרצח. לא יכולתי שלא לחשוב על שבריריות החיים ועל הבנאליות של הרוע. לא הכרתי אישית את מיכאל, אבל מתוך הדברים ששמעתי וקראתי עליו עלו בי כמה הרהורים לא בנאליים על הנוף האנושי. המחקר החברתי-תרבותי של מיכאל עסק בסוגיות טעונות רגשית ופוליטית במציאות הישראלית, ועם זאת אהדו וכיבדו אותו אנשים משני עברי המתרס הפוליטי. מסתבר שאפשר לחקור
אבג | 2
Made with FlippingBook flipbook maker