מגזין יופי | 90

אין לך את זה טבעי, לכי תבני את זה. שאיבות שומן, הקפאות שומן, המסות שומן, הזרקות ממיסות שומן. ואז בצד השני של הגוף מנפחים. מגדילים חזה, מקטינים חזה, מרימים חזה. רק בישראל מבוצעים עשרות אלפי ניתוחי חזה בשנה, וניתוח הקטנת חזה הפך לאחד המבוקשים בקרב נשים צעירות שרק לפני שנתיים שילמו על הגדלה. זה מירוץ שלא נגמר. את שואבת מהבטן כדי להזריק לישבן, ואז צריכה לשאוב מהירכיים כדי שיהיה פרופורציונלי לישבן החדש. הגוף הופך לפאזל של ובסוף, במקום להיראות נשית, את נראית שומן נודד. כמו סקיצה של מישהו שלא החליט מה הוא רוצה. והכי מצחיק ועצוב? כמעט אף אחת לא מרוצה. כי כשאת רגילה לראות את עצמך מפולטרת, המציאות תמיד תיראה לך עייפה מדי, נפולה מדי, שטוחה מדי. השיער, הציפורניים והשואו ואם כבר הגזמנו בפנים ובגוף, למה לעצור שם? תוספות שיער באורך של מטאטא כבישים. לא תוספת שיער שתעבה קצת, תוספת שכל הראש נראה כמו חנות פאות שנפלה עלייך. ציפורניים באורך של עשרה סנטימטר עם אבנים, נצנצים וציורי קיר, שאי אפשר לפתוח איתן דלת, שלא לדבר על להקליד. ריסים מלאכותיים כל כך כבדים שהעפעפיים צריכים מנוף. והבגדים. אלוהים, הבגדים. הבנו שאת חטובה. הבנו שעבדת קשה. אבל יש הבדל בין סקסי לבין "שכחתי להתלבש בבוקר". חולצה שהיא בעצם חזייה, מכנסיים שהם בעצם תחתונים עם רוכסן, שמלה עם חלונות זו לא אופנה חושפנית, זו הצצה בכל מקום אפשרי. אופנה שצועקת "תסתכלו עלי!" כל כך חזק שכבר לא רואים אותך. זה טריק ידוע: כשאת מרגישה שאת צריכה להראות הכל כדי שיראו אותך, כנראה ששום דבר ממה שאת אף אחת לא קמה בבוקר והחליטה "היום אני אהרוס לעצמי את הפנים". זה תהליך איטי, חלקלק ומאוד מתוגמל בלייקים. אנחנו חיות בעידן של דיסמורפיה דיגיטלית. מחקרים מראים ששימוש אינטנסיבי ברשתות חברתיות מעלה פי שלושה את הסיכון לפתח דימוי גוף שלילי. את רואה מאות נשים שנראות מושלם, רק שאף אחת מהן לא נראית ככה באמת. אפילו הן לא. יופי אמור להיות כיף. טיפוח אמור להיות פינוק. קרם טוב, ליפסטיק שמדליק אותך, שמלה מראה הוא לא באמת את. מתי יופי הפך לפחד?

והבגדים. אלוהים, הבגדים. הבנו שאת חטובה. הבנו שעבדת קשה. אבל יש הבדל בין סקסי לבין "שכחתי להתלבש בבוקר". חולצה שהיא בעצם חזייה, מכנסיים שהם בעצם תחתונים עם רוכסן, שמלה עם חלונות הצצה בכל מקום אפשרי. זו לא אופנה חושפנית, זו אופנה שצועקת "תסתכלו עלי!" כל כך חזק שכבר לא רואים אותך.

שגורמת לך ללכת אחרת. לא עונש, לא תחרות, לא משכנתה אצל רופא אסתטי. הגבול הוא דק, אבל הוא קיים. הוא עובר בדיוק בנקודה שבה את מפסיקה לשאול "מה יפה לי?" ומתחילה לשאול "מה יגרום לאחרים לחשוב שאני יפה?". אז בפעם הבאה שאת מול המזרק, או מול הארון, תשאלי את עצמך שאלה אחת פשוטה: זה מוסיף לי, או שזה פשוט מוגזם? תזכרי: כשאת צריכה להסביר שזה יפה - זה כבר לא.

11 0

www.yofi.info