מגזין יופי | 86

"בואו נפסיק להיות מוצרי מדף גנריים ונחזור להיות יצירות אמנות מקוריות. כי בסוף, שום חומר מילוי לא יכול למלא את החלל שנוצר כשמישהי מאבדת את הפרצוף האמיתי שלה לטובת שקר ויזואלי מלוטש"

"תעזור לי להיראות גרסה קצת יותר רעננה של עצמי". היום הבקשה היא "תעשה אותי דומה לפילטר הזה מהטלפון". התוצאה היא מחיקה שיטתית של כל מה שהופך אותנו לאנושיים, לטובת מראה תעשייתי וצפוי מראש. ★★★ אבל הבעיה עמוקה הרבה יותר מסוגיית האסתטיקה. בעידן שבו כולם נלחמים ב"פייק-ניוז" ודורשים אותנטיות, אנחנו מייצרים מצג שווא פיזי חסר תקדים. כשאנחנו משפצים את הפנים ללא היכר, אנחנו בעצם מפיצים חדשות כזב חזותיות. אנחנו מוכרים לעולם אריזה מלוטשת וחסינת זמן, אבל מה מסתתר שם מתחת לחולצה? מתחת למסכת החומרים הממלאים והמשתקים נשארת אותה נפש פגיעה, אותו אדם שמפחד להזדקן ואותה חוסר נוחות מהמציאות. אנחנו מרמים את העולם, אבל בעיקר מרמים את עצמנו. אם הפרצוף הוא שקר חזותי מושלם, איך אפשר לצפות למצוא אמת בתוך הנפש? כשאנחנו מוחקים את קמטי הדאגה או הצחוק, אנחנו בעצם מוחקים את העדויות לחיים שעברנו, ומציגים לעולם מצגת שקופיות מזויפת. הטיעון המדעי נגד ההזרקות המוגזמות הוא אולי המפתיע מכולם. מחקרים מראים ששיתוק שרירי הפנים לא רק מחליק את העור, הוא מחליק גם את היכולת שלנו להרגיש חמלה. המוח שלנו בנוי כך שהוא מחקה באופן לא מודע את הבעות הפנים של מי שעומד מולנו כדי להבין מה הוא מרגיש. כשחברה מספרת לך על שברון לב והמצח שלך נשאר יציב כמו

לוח שיש, המוח שלך לא מקבל את האות הנכון. את לא רק נראית אדישה – את הופכת לאדישה. שיתוק השריר הוא לא רק פעולה קוסמטית, הוא חומר מבודד חברתית שסודק את הקשר האנושי הבסיסי. בנוסף, תעשיית האסתטיקה הצליחה לשעבד אותנו למודל של "דמי מנוי לפרצוף". אנחנו כבר לא מבצעים פעולה חד-פעמית, אלא נכנסים למעגל של תחזוקה שוטפת. החומרים מתפוגגים, והפחד מהרגע שבו ה"אמת" תתחיל לבצבץ מבעד לעור גורם לנו לרוץ שוב למזרק. הפכנו להיות מנויים של עצמנו, עבדים של תוכנת עדכון גרסה שבה כל עדכון רק הופך אותנו ליותר מלאכותיים ופחות דומים למקור. יש גיל שבו עור חלק מדי לא משדר נעורים, הוא משדר מאמץ ופחד. במקום להיראות צעירות יותר, רבות נראות פשוט "מוזרות" יותר – כמו דמות אנימציה שיצאה מהמסך אל העולם האמיתי. הגיע הזמן להחזיר את המושג "יופי" למקומו המקורי: המקום שבו האופי והביולוגיה נפגשים. יופי הוא לא סימטריה מושלמת או מצח שאפשר להחליק עליו קרח. יופי הוא האופן שבו העיניים נסגרות כשצוחקים מכל הלב, האופן שבו המצח מתקמט כשמרוכזים במשהו חשוב, והאופן שבו הגבות מספרות סיפור בלי לומר מילה. המרד האמיתי של השנה הקרובה הוא לא למצוא את המנתח הכי טוב, אלא למצוא את האומץ להיות חד-פעמיים. להסכים להזדקן בחן, או לפחות להזדקן עם היכולת להביע פליאה על כך שהגענו עד הלום. בואו נפסיק להיות מוצרי מדף גנריים ונחזור להיות יצירות אמנות מקוריות. כי בסוף, שום חומר מילוי לא יכול למלא את החלל שנוצר כשמישהי מאבדת את 9 הפרצוף האמיתי שלה לטובת שקר ויזואלי מלוטש. ★★★

13 0

www.yofi.info