שוטי | מומי אביטל
האמת שהסיפורים על טהיטי של פעם נשמעו גם לנו כגוזמאות עד שהתחילו חגיגות ההיווה, חודש של חגיגות שבמרכזן תחרויות שירה, ריקודים וענפי ספורט שלא תראו באולימפיאדה הקרובה. כבר ביום השני שלנו בטהיטי הלכנו לצפות בתחרות שירה וריקודים בליגה הלאומית. השירים היו צורמים ברמה בינלאומית, אבל הריקודים היו סיפור אחר. ומכיוון שהתחרות גם מצולמת ומוקרנת על מסכי ענק, אז לפי הקלוז-אפים אין ספק שבפולינזיה האיבר הנחשב ביותר הוא הישבן. ואי אפשר להתכחש, המוח היהודי אולי ממציא לנו פטנטים, אבל הישבן הפולינזי מחולל ניסים. בקטגורית הסולו, הפולינזית היפהפייה סובבה את הטוסיק יותר מהר משלב הסחיטה המהירה במכונת הכביסה שלכם. ויש גם סולו גברים שבמסגרתו מוחאים ברכיים (פותחים וסוגרים את הרגליים) כשהן כפופות. צריך לראות בשביל להבין ולנסות כדי להרגיש כמה זה קשה. חוץ מזה כל קבוצה (היו שתיים כאלה במופע שלנו) כללה עשרות רקדנים ורקדניות, שלבושים (?!) בעיקר בקש, עלים ופרחים. לפי הכרוז כל קבוצה המחיזה סיפור פולינזי מיתולוגי, אבל למי שלא מכיר את המיתולוגיה הפולינזית, המופע נראה כמו קברט למבוגרים.
בהמשך, כמעט בכל אי שעצרנו, בלי שום תכנון, יצא לנו לראות את מופעי ההיווה המקומיים עם אותם שירים צורמים וענטוז נהדר. לרציף באי וואינה ) הגענו בדיוק בשריקת הפתיחה לטריאתלון שליחים פולינזי: Huaine( שחייה, חתירה באאוטריגר קייאק (מין קייאק עם גלגל עזר) וריצה עם מוט עמוס פירות. היו גם תחרויות קילוף קוקוס, הרמת סלעים וקליעה בכידון על אגוז קוקוס אבל אותן פספסנו.
Made with FlippingBook flipbook maker