שוטי | מומי אביטל

24/04/2016

תעלת פנמה למרינה בקצה האטלנטי של התעלה הגענו ברגע האחרון.

עדיין יש לנו אורחים על הסיפון ואין זה יאה לבטל את זמנם בשתיית ג'ין וטוניק על שפת הבריכה במרינה. אנחנו חוצים בקבוצה עם כמה סירות שהכרנו בראלי לחציית האטלנטי (בדיעבד מדובר בטעות פיננסית מיותרת) וכמה חודשים מראש קיבלנו תאריך חצייה. כך יכולנו לקבוע עם איתי וברברה (איתי שריין את חציית תעלת פנמה איתנו לפני שבכלל התחילו לחפור אותה). בנאיביות נתנו לעצמנו לשכוח שהתעלה כבר לא מנוהלת על ידי ארצות הברית של צפון אמריקה, אלא לפי חוקי הג'ונגל של מרכז אמריקה. חוק ראשון: אין מקומות שמורים לסירות מפרש. המארגנים מודיעים לנו שהשיבוצים הפנויים למעבר התעלה מתחילים כמובן אחרי שהטיסה של האורחים שלנו ממריאה חזרה הביתה. הדרמה מתחילה. לפי תסריט אנחנו מזילים דמעות תנין והסוכן שמארגן את החצייה מבטיח להשתדל. למחרת היום אמורים להגיע מודדים כדי למדוד את הסירה. רק אחרי המדידה נקבל שיבוץ לחצייה. המודדת הנחמדה מגיעה רק אחרי יומיים, אבל הסוכן עושה קסמים ומשבץ אותנו בתאריך המקורי. הצבע של כולם חוזר ללחיים. הפסקת פרסומות, אנחנו יוצאים לקניות ומפוצצים את הסירה באוכל לחצי השנה הקרובה. אחרי הכל יש לנו אוקיינוס לחצות. הסופרמרקט הבא נמצא רק בטהיטי.