שוטי | מומי אביטל
#1 פרולוג
תקציר הפרקים הקודמים חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם עם ילד אחד ביד (יואב, 2007 באביב שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי). השקיעה אל השגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת עם משרד חדש ואני חוזר לאותה משרה ומגלה ששום דבר לא השתנה. בדיקה קצרה מאשרת: עוד שלושים ושתיים שנים לפנסיה. הקיצר, עוד לפני שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, כבר ידענו שהטיול (הארוך) הבא הוא רק עניין של זמן. פאסט-פורווד: השנים חולפות, עוד ילד מצטרף לחגיגה (דרור) ואנחנו, אחרי כמה טיולים טרופיים, פיתחנו חיבה משפחתית לחופים מוזהבים ולמים בצבע טורקיז. יעד חדש מסומן על המפה: מרחבי האוקיינוס השקט - הפאסיפיק. כשתאריך היעד נמצא שנתיים בקצה האופק, אנחנו קונים מדריך טיולים ולומדים שישנם עשרים וחמישה אלף איים באוקיינוס השקט. ברובם אין שדה תעופה. אני מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לחבר מסלולים הגיוניים בין פולינזיה הצרפתית, טונגה, איי קוק ופיג'י. כאמור, ללא הצלחה. בפעם האלף שבה אני פותח את מדריך הטיולים אני חוזר לפרק המבוא. כל המסלולים המוצעים שם הם או קצרים מדי או מרובי טיסות. מסלול אחד שישה חודשים: האוקיינוס השקט על סירת מפרש". יוצא דופן, הכותרת: כמעט חצי עמוד שמתאר מסלול די דמיוני משומקום אחד לשומקום אחר. זה מה שכתוב שם: "...רוחות הסחר הדרום-מזרחיות הופכות את המסע הימי הזה לדי צפוי... למעשה הנתיב נחשב לקל כל כך בסטנדרטים של קרוזינג שיש מי שמכנה אותו מסע נטול סכנות בין עצי קוקוס." נשמע מעניין. עם קצת דמיון ומחשבה חופשית אני פונה להתייעץ עם האח הגדול מגוגל ומגלה שאני לא האידיוט הראשון שמחשבה על מסע כזה עברה בראשו. המסקנה שלי (באינדוקציה) היא שאם מישהו כבר עשה את זה אז גם אנחנו יכולים. מה שנשאר זה רק ללמוד לשוט, לקנות סירה ולהגיע לנקודת ההתחלה. קלי קלולה.
Made with FlippingBook flipbook maker