שוטי | מומי אביטל

אחד המדדים שלנו לפראות הים הוא מספר הדגים המעופפים שאנחנו מוצאים בבוקר על הסיפון. בחצי השני מארובה לפנמה קבענו שיא חדש: (!) דגים מעופפים על הסיפון. אז החזקנו חזק והגענו למקום הכי מגניב 13 בחלק הזה של העולם. איי סאן בלאס. טוב, אני יודע שהבלוג הזה מתחיל להיות קצת לא אמין כשכל מקום חדש שאליו אנחנו מגיעים זוכה מאתנו בתואר מלכת יופי, ואולי בדיעבד אפשר לשלול תארים מאיזה אי או שניים, אבל לארכיפלג הזה מובטח מקום של כבוד לנצח. יש פה מעל שלוש מאות איים פצפונים (ועוד אלפי שוניות), כמעט כולם נראים כמו עיבוד פוטושופ לא אמיתי של הגלויה ההיא שעל המקרר.

אבל כמו כל מלכת יופי – מה שעושה את ההבדל זה בעצם האופי. )Kuna-Yalla( איי סאן בלאס הם מקום מולדתם של שבט הקונה-יאללה שבט אינדיאני שאנשיו נמוכי קומה, מסבירי פנים במיוחד ונשותיו לבושות במוּלוֹת - בגדים רקומים ססגוניים. הקונה יאללות התפרנסו בעיקר מגידול קוקוסים ובשנים האחרונות עשו הסבה מקצועית לתיירות. עכשיו הם חותרים בין האיים בקנואים מעץ, מוכרים דגים, מוּלוֹת, ובחלק מהאיים גם גובים דמי ביקור. כמעט על כל אי ישנה משפחה ששומרת עליו ויש גם איים שהם כפרים – שם הבקתות מכסות כל פיסת אדמה וממש גולשות אל הים. איי סאן בלאס הם מגנט לשייטים: יש כאלה שנתקעו כאן לכל החיים (יש לא מעט כאלה), כאלה שכמונו עצרו לשבועיים או שלושה בדרך לפנמה, וגם לא מעט סירות של תרמילאים ששטות בין פנמה לקולומביה ועוצרות למסיבה בכל חוף. מצד אחד סוף העולם ומצד שני מספיק חיים מסביב כדי לא לגמור כמו רובינזון-קרוזו.