שוטי | מומי אביטל

כדי לשמור על האלמוגים אסור לעגון בשום מקום, רק להיקשר למצופים ) מול הטיילת בעיר הבירה המנומנמת. אז אנחנו, שגרים על המים, Mooring( עלינו ליבשה, שכרנו רכב, ונסענו מסביב לאי כדי להיכנס שוב למים ולשנרקל. פנים האי מזכיר את המערב הפרוע, מדבר עם קקטוסים וחוות מאובקות. יש גם שמורת טבע נחמדה בצפון עם אגמים מדבריים ופלמינגו וורודים. ההורים של לילך התגעגעו לנכדים והגיעו לסיבוב שני. דילגנו על קורסאו וקבענו בארובה - האחות התאומה של בונאייר, שהיא סיפור אחר לגמרי. כשעומדים על גבעה באמצע האי ומסתכלים סביב רואים חול, קקטוסים ותיישי בר שהתושבים המקומיים מעיזים לאכול רק פעם בשנה (לארוחת ראש השנה). האופק מנוקד במתקני זיקוק נפט נטושים. אבל ארבעים מליון תיירים בשנה לא מגיעים לארובה בשביל אדמת הטרשים, אלא בזכות מאה מטר של רצועת חוף לבנה ועוד רצועה של מאתיים מטר של חנויות יוקרה, קזינואים ומסעדות. לאס וגאס של הקריביים.

אז איך אי שהתפרנס מזיקוק נפט, הפך לאחד המקומות הכי מתויירים בעולם? אולי זה קשור למוטו של האי שחקוק על לוחיות הרישוי של כל הרכבים )Papyamento( ". אולי זה קשור לשפה המקומית One happy island" ) שזה Dushi( שנעימה לאוזן במיוחד. המילה הכי שימושית כאן היא דושי "מותק". אתם מוזמנים להגיע ולנסות לפצח את הנוסחה. בארובה עגנו במרינה במרכז העיר, חצי מטר מהקזינו המקומי (אחד מהם), עם כניסה חופשית לכל המתקנים של המלון הסמוך (כולל לבריכה ולאי הפרטי שליד), אבל ההורים של לילך פנסיונרים אקטיביסטים וטיילים מדופלמים. בשבילם בטלה על חוף הים, אפילו בארובה, היא עדיין בטלה. ככה סיימנו את השבוע עם מיליון תמונות של מדבר, ושניים וחצי ביקורים בחוף. מדובר בשיא ארובאי חדש, אומרים שמלכת הולנד רוצה להכיר אותנו. האוקיינוס השקט כבר מחכה לנו מעבר לפינה. מכאן אנחנו יוצאים לפנמה: שבועיים באיי סאן בלאס (שדי מנותקים מהציוויליזציה) ומשם לתעלה. אדר (ב') בדיוק נכנס - אז תרבו שמחה! ביי דושים!