שוטי | מומי אביטל

06/10/2015

הו הסלע הלבן - גיברלטר! הגענו לגיברלטר והגענו בשלום!

בשבילנו גיברלטר היא לא עוד נקודה צהובה על מפה. גיברלטר היא נקודת ציון, סוף טירונות ים-תיכונית ויציאה לאוקיינוס הגדול. בים התיכון עוד שיחקנו בבית (אחרי הכל פעמיים בשנה, היינו לוקחים את הילדים לחוף הים לשכשך רגלים), ומגיברלטר כבר שטים במגרש של הגדולים. האמת היא שההרגשה הביתית היא אשליה. הים התיכון, כמו התושבים שלחופיו, הוא קצת קריזיונר, פעם רגוע ומפנק ולמחרת נושב וזועף, והאוקיינוס, ככה מספרים הזקנים, עם מצב רוח קצת יותר יציב. הקיצר, די התרגשנו כשראינו את הצוק הלבן של גיברלטר באופק. גם הדרך הייתה מרתקת. בלג הראשון חצינו את קו גריניץ' והפלגנו לקרטחנה, היא קרתגו החדשה. הגענו במקרה, אבל בדיוק, ל'פייסטה' לציון הקרב בין קרתגו לרומא. למשך שבוע שלם, כל תושבי העיר לובשים חג, שריון וקסדה, מתחלקים לשתי קבוצות (רומאים וקרתגואים) ומשתטים כילדים. איזו חגיגה צבעונית ואיזו עיר מגניבה. בלג השני מקרטחנה לגיברלטר ציפתה לנו הפלגה חלומית: עשרות דולפנים, פוד אחד של לווייתנים בשעת השקיעה, לוויתן אחד ששחה לנו מתחת לרשת של הסירה וירח מלא שמצהיב ונעלם לטובת ליקוי לבנה ואז חוזר חזרה. מסביב אניות סוחר וספינות מלחמה הולכות ובאות וסתם מחכות. מפגש רציני ראשון עם שפל וגאות וזרם משטה – כשרוצה מרחיק וכשרוצה מקרב. רוב הדרך הים היה שקט וללא רוח ורק למרינה בגיברלטר נכנסנו בסערת הרוחות.