שוטי | מומי אביטל

24/09/2016

סיישל תמיד רצינו להגיע לסיישל. בניגוד לתחנות קודמות שלנו באוקיינוס ההודי, שיש שחושבים שבדינו אותן מליבנו, סיישל היא דוגמנית הבית של חברות הנסיעות. הפוזה בדרך כלל זהה: סלעי הגרניט שהרוחות והגלים חרצו בסבלנות, כמה עצי קוקוס וזוג מאושר על שפת הים מביט בשקיעה. בכל פעם שהצטרכתי למצוא יעד לחופשה קצרה, איי סיישל עלו למוקדמות, חיפוש קצר במפה מיקם אותם די קרוב לישראל והעלה אותם לגמר, הצצה במחיר הטיסות האסטרונומי היה מדיח אותם שנייה אחר-כך. ככה כשהתווינו את דרכנו באוקיינוס ההודי קפצנו על ההזדמנות והוספנו את סיישל לקצה המסלול. רק מעט יאכטות בוחרות להגיע לסיישל כחלק משייט ארוך, ואנחנו שהגענו לשם עם עוד שתי סירות של חברים, פגשנו עוד שתי סירות קרוזרים בלבד. רק חמש סירות של קרוזרים בכל הממלכה. בדיעבד הבנו למה. הטלנו עוגן במפרץ בלב עיר הבירה ויקטוריה לצד צי ספינות דייג, ולגמנו בהנאה את שאון העיר ועשן המכוניות. בזמן שכולם מגיעים לכאן לחופשה אקזוטית, בשבילנו סיישל הייתה כרך סואן ותחנת התארגנות אחרי תקופה ארוכה בשומקום. כשכולם מסביב חפשו צדפות, שקיעות וצבים אנחנו חיפשנו חנויות כלי-עבודה ושווקים. הסיישלים, אומה קטנטנה ונחמדה של שוחרי בירוקרטיה, דאגו למלא את זמננו: מילוי מכלי גז לבישול דורש ביקור במכון התקנים הארצי, זריקת שמן מנוע משומש מחייב מעבר בתחנת מיון הפסולת הלאומית (שם שקלו אותנו עם מיכל שמן קטן ביד לצידן של משאיות האשפה העירוניות), פרוצדורת היציאה מהמדינה לוקחת יומיים של מבוכים ודרכונים. אבל לא היינו לבד. המים מסביב הומים בעשרות סירות צ'ארטר (מושכרות) שמזפזפות ממעגן למעגן במרץ זר.