שוטי | מומי אביטל

09/07/2015

יצאנו לדרך! אוקי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו מפליגים.

בדיוק כשעונת הקייטנות נפתחה, עלינו על המטוס לאתונה. משפחה נרגשת בלי שמץ של מושג מה מחכה מעבר לפינה ועם עודף משקל במזוודות. שעתיים אחר כך נחתנו לחיים אחרים. מאז (כבר שבוע) אנחנו קופצים מקלישאה לקלישאה. #: אף פעם אל תסמוך על מוסכניק של יאכטות. 1 קלישאה אנדרס הוא בעל חברת אחזקת יאכטות. יווני טיפוסי - מאוד מקצועי, מאוד נחמד, מאוד יקרן ולא עומד בזמנים. לפני שלושה חודשים ישבנו איתו בסירה וסגרנו על רשימת מכולת של עבודות (התקנה של פאנלים סולארים, מתפיל מים, קצת תיקונים). אנדרס חייך והבטיח שהכל יהיה מוכן בזמן. הוא חזר על ההבטחה כשדיברנו בדיוק שבוע לפני שנחתנו. נו טוב, אחרי חמש שעות נסיעה מאתונה ללפקס הגענו לסירה וגילינו ל"הפתעתנו" שכלום לא קרה. אנדרס התנצל, חייך שוב והבטיח שתוך יומיים הכל נסגר. ביומיים (וחצי) הקרובים הסירה שלנו התמלאה בשיפוצניקים שסידרו את הכל בחריצות לא אופיינית. #: כשקופצים למים הכל מסתדר. 2 קלישאה העצה שחוזרת על עצמה בכל סיפורי ההפלגות, היא לא להיתקע במרינה בהתכוננויות אין סופיות ופשוט לצאת. שלושת הימים במרינה (עד שאנדרס סיים עם הבלאגן שלו) עלו לנו בהרבה זיעה, עצבנות קלה וכסף. כל עוד הסירה הייתה מחוברת לרציף (ומלאה בפועלים זרים) אנחנו עברנו מחנות לחנות להשלים את כל הדברים "ההכרחיים". הילדים מצדם גילו חוסר סבלנות בהתאם. אחרי שלושה ימים תפסנו אומץ, ניתקנו חבלים והפלגנו דרומה למפרץ באי מגנסי. סוף סוף היינו מנותקים מהציוויליזציה העירונית וגילינו שהכל סבבה. פתאום דברים נרגעו, לא חסר שום דבר, אין הוצאות והילדים עסוקים בלקפוץ למים, להתייבש, ולקפוץ למים חזרה. תענוג.