אור עקיבא | המקומון הקהילתי בעיר

עץ החרוב ומוסד המשפחה

הצופה למרחוק, המתבונן מעבר לאגואיזם הצר והמסוכן. כאן, לקראת ליל ט"ו בשבט,

מאת: אבישי מזרחי

"מי שמאיים על מוסד המשפחה הוא לא הפמיניזם אלא האינדיבידואליזם והקפיטליזם הדורסני" טוענת פרופסור רונית עיר-שי אם ניקח עוד צעד קדימה את הטיעון, נאמר כי ערעור המוסד המשפחתי, הצניחה בילודה בחברה המערבית והצמצום הדרמטי של שעות הורה-ילד הוא לא בשל יציאתן של הנשים מהתחום הביתי אל המרחב הציבורי (וחבל שהגברים עדיין לא הפנימו שהבית הוא מרחב משותף ושוויוני), אלא בעיקר בשל העובדה כי בחברה המערבית ילדים כבר אינם המנה העיקרית, הם בקושי הקינוח. החברה המערבית ילדים אוהבת

דמותו של חוני המעגל צפה ועולה כניגוד חריף לתרבות הצריכה המיידית. הסיפור המפורסם בגמרא על חוני הפוגש באדם הנוטע חרוב, מעמיד מראה מול פני הדור שלנו. חוני, איש הניסים, תמה על האדם המבזבז את זמנו בנטיעת עץ שייקח שבעים שנה עד שייתן פרי: "וכי פשוט לך שתחיה שבעים שנה?", הוא שואל. התשובה שקיבל היא תמצית ההורות והמסירות: "אני מצאתי את העולם כשהוא מלא חרובים. כשם שנטעו אבותיי לי, כך נוטע אני לבני". החרוב איננו "קינוח" נטיעתו מהיר.

היא אקט שדורש אורך רוח, אמונה ותפיסה של חיים שאינם מסתיימים בקצה האף של ה"אני". בעולם קפיטליסטי שמודד הכל במונחים של "תשואה על השקעה" מיידית, הילדים שלנו הם החרובים. הם דורשים השקעה יומיומית, נוכחות מתישה ולעיתים ויתור על סיפוקים רגעים, מתוך הבנה

במנות קטנות, ממש כמו שוקולד בלגי או גלידת גורמה, בביסים קטנים ומענגים בשלהי הסעודה. ילדים בחברה המערבית כבר אינם מזמן הקריירה המרכזית, במקרה הטוב הם לא מפריעים ל ה ת פ ת ח ו ת ה א י ש י ת , להגשמה העצמית לקריירה או המשגשגת. במקרה

שאנו חלק משרשרת הדורות. הנוטע שפגש חוני לא חיפש "ביסים קטנים ומענגים"; הוא ביקש ליצור עתיד. הוא הבין שמה שנראה היום כ"מעכב" את התפתחות הפרט, הוא למעשה התרומה הגדולה ביותר לנצח. כך הולכים השותלים, כך הולכים המאמינים, כך הולכים הורים המבקשים להשקיע את יהבם ומרצם בילדיהם – לא כנטל, אלא כעתיד, כנצח, וכצעידה מתמדת אל האינסוף. בט"ו בשבט הזה, אולי נצליח להחזיר את המבט מהקריירה אל החרוב, מהמסך אל הילד, ומהקינוח אל המנה העיקרית של חיינו.

הרע הורים חווים את הילדים שלהם כמעכבי התפתחותם המקצועית וזה ממלא אותם בתסכול וטינה סמויה או גלויה. העולם נמצא בטרפת, בעבודה סיזיפית סביב השעון, בתחרות אינסופית נטולת שלווה. כך כדוגמה הפך בית הספר קודם למוסד לשמרטפות ורק אחר כך למעיין חינוכי מכונן. הקפיטליזם הדורסני תובע עוד ועוד מההורים וגוזל אותם מהילדים שלהם. גדל כאן דור שלם של ילדים שחווה פחות ופחות הורות נוכחת, קרובה ומחבקת. הילדים הם הדור הבא, הם העתיד, הם הדאגה להמשכיות - חברה שמקדשת את ההווה, את ה"אני", ואת ה"כאן ועכשיו" חוטאת למבט

27

31.1.2026 | י"ג בטבת תשפ"ו

המקומון הקהילתי בעיר