אור עקיבא | המקומון הקהילתי בעיר

מעשה ברועה עברי בנחלת אבות. וגם...

אבישי מזרחי מאת:

“אני שוטף כלים של הצבא המטורף הזה, גם אני חלק מהצבא שעושה כאן היסטוריה, זה לא ממש משנה מה התפקיד שלי בתוך המערך המופלא הזה, העיקר שאני חלק”.

כשעזבתי אותו עמדו לי דמעות בעיניים. שעת בין ערביים. דרום הר חברון. בקשר קריאה דחופה: “חיכוך בין רועה יהודי לערבי”. אני מטפס עם הג’יפ במעלה הגבעה, רואה את הכבשים מרחוק, נער

עם מקל 15 יהודי מתוק, כבן ביד ועדר צאן. “מה קרה”? אני שואל. “הכל בסדר”, הוא מרגיע. “תגיד אתה לא מפחד להסתובב לבד בפאתי כפר פלסטיני”? “למה שאני אפחד” הוא עונה. “לא נכנסתי לשטח שלהם, אני רועה רק באדמות מדינה. הכל בסדר, אתה יכול להמשיך”. “אבל אני לא רגוע”, אני אומר לו. הוא מחייך. “הכל טוב, באמת, אני הלב רצה להישאר איתו כל המשמרת אך בקשר כבר קריאה אחרת, עוד אירוע בגזרה המורכבת הזו. ובעיניים שלי כבר עמדו דמעות, מדאגה לנער החמוד הזה, מהתום שלו, מהביטחון והשלווה, מהלהט היוקד, מהפשטות העמוקה, מערכי ציונות ואהבת אדמה בדור הטיק יש בו קסם . AI טוק וה מעורר קנאה.

ואחרי שיצאתי מהמטבח פגשתי לוחם אחר: “כן, אני יודע, זה אירוע בסדר גודל תנ”כי, אבל כמה פרקים אפשר לכתוב בפחות משנתיים? תן לי להצטופף בין אותיות הפסוק ‘ותשקוט הארץ ארבעים שנה’, תנ”ך, תנ”ך, אבל בנחת” ממש עצרתי את עצמי מלבכות. בן ונטע הם זוג מתוק ומואר, עם ברק בעיניים ואהבה שעולה על גדותיה. במסיבת הנובה, בתוך התופת, השאון וההמולה, כשהחיים עמדו מנגד, בן ונטע התחבאו באחד הפרדסים, הם חשבו שזהו, הגיע הקץ, ואמרו זה לזו מילות אהבה.

כבר ערכתי עשרות חופות סיפור על אהבה וחושך. בחיי, כולן נגעו בי, ריגשו אותי, שימחו אותי, אבל בחופה האחרונה (בתוך חופשת מילואים קצרה)

כל יום כאן, יש לי מקל ביד אם צריך”. לך תספר לו שהמקל שהושיע את אבותינו הרועים לא בהכרח יגן על בני בניהם (ואולי אני זה שטועה?).

נטע החזיקה בידו של בן והשביעה אותו: “תבטיח לי שאם אנחנו יוצאים מכאן, אנחנו מתחתנים ומביאים הרבה ילדים לעולם” זה היה רגע מכונן, אמרו לי נטע ובן, מבחינתנו אנחנו התחתנו כבר שם, עכשיו אנחנו רק מוציאים לאור את ההבטחה ההיא. ברוך ה’ הטוב המשמח חתן וכלה, ברוך פודה ומציל, ברוך מחייה המתים. כשהגעתי לרכב בתום החופה הדמעות כבר זלגו מעצמן, בכיתי על הסבל שעברו, על החרדה והאימה, על אובדן חברותיהן ומסע השיקום המפרך. כמה כאב, ריבונו של עולם, כמה צער ושברון לב. ואחריהן הגיעו דמעות התרגשות, כמה אהבה יש בעולמך ריבונו של עולם, כמה תקווה ואמונה וחיים ושמחה. כמה אור אתה יודע להצמיח מתוך הערפל.

אני מתפעל מהמסירות שלו, משתאה מאורח החיים האידיאליסטי שאימץ. אבל בלב צביטה, הוא ילד והוא לא צריך לשאת על הכתפיים הצנומות שלו את הסכסוך הקדמון והמדמם. הוא ילד שנקלע למגרש של הגדולים, העיניים שלו טובות מדי בשביל לחוות בעוצמה את מחירי העימות. הילד הזה מבקש להושיע את ישראל עם מקל רועים ועדר כבשים והלב יוצא אליו. תראה אותו, ריבונו של עולם, תרעה אותנו, בנאות דשא, על מי מנוחות, אך טוב וחסד. רגע אחרי התקיפה באיראן, אירוע בסדר גודל תנ”כי. בעודו מקרצף את הסיר הוא אומר לי בהתרגשות:

21

18.7.2025 | כ"ב בתמוז תשפ"ה

המקומון הקהילתי בעיר