אור עקיבא | המקומון הקהילתי בעיר

אבישי מזרחי מאת: גסיסתה של היהדות הטכנית זה לא עובד. זה פשוט לא עובד. הם מצביעים ברגליים ופוסעים בקלילות החוצה מבית המדרש ומד’ אמות של הלכה. הם לא מתרגשים מ”אסור”, “חייב” או “צריך”. הם לגמרי אקזיסטנציאליים וכל מה שלא קיומי להם הם דוחים בשתי ידיים. רק מבקשים לחוות התגלות לפני שיעקדו את חייהם על מזבח ההלכה היהודית. את העיסוק המוגזם במסגרות

צריך להחליף בהעמקת חוויית ההתגלות. העולם היהודי הוא מעיין מפכה, אושר עילאי, אי של ודאות בתוך ערפל הספק. ההלכה היהודית היא מצפן ערכי ומוסרי בתוך עולם מבולבל ותועה. בקיום תורה ומצוות יש נגיעה באינסוף, התכרבלות מתוקה בנצח. היהדות נושאת בשורה גדולה בין העמים, היא מגדלור של תקווה אנושית, היא צינור אישי אל אדון כול. אמנם עד שהתלמיד לא יחווה משהו מזה הוא לא יאמץ את שריריו כדי לפסוע בשביל המתפתל העולה אל על. צריך להדליק את הילדים שלנו, לתת להם לטעום מהגודל, להסתחרר מקדושה ואהבת א־לוהים. לא נוכל להמשיך ולדבר על עקדה והקרבה מבלי להסביר להם (ולנו) מדוע זה שווה את זה, מדוע להתאמץ כל כך ומה יש בקיום התובעני של ההלכה היהודית שמשתלם כל כך להתמיד בו. דרושה תנועה חסידית חדשה ורלוונטית שתדליק באהבת ה’ לבבות קפואים ואפרוריים. אפשר גם לאמץ ריטואליים דתיים מאגף הנשים שמצליחים לייצר דבקות וקרבה א־לוהית. ראו מה חוללו בעבר ומחוללים כיום “סעודות האמנים” ו”טקסי הפרשות חלה”. כמה דמעות והתרגשות וקדושה נוכחות שם. אפשר גם להשיב את התפילה המקראית, הפשוטה, זו שהתפללה על, שביקשה, שתבעה, שהודתה, שלא כמו מקבילתה העכשווית שעיקרה מלמול עקר מן הספר. דמיינו לדוגמה שרגע לפני מבחן בגרות מלחיץ מתכנסים התלמידים לתפילה כנה להצלחה במבחן. דמיינו תפילה אותנטית, מכל הלב, לפני שיחה משמעתית אצל המנהל, תפילה על אב הבית שחלה וכדומה. יש בתפילות כאלה חיבור פשוט ובריא לאלוהים מתוך החיים ולמענם. הבו גודל לתלמידנו. הם מוכרחים לפגוש תורה גדולה וגואלת, תפילה מסעירה שמשנה עולמות, חיים דתיים שמעניקים תוכן ומשמעות. הם מוכרחים לגעת באור. אנו נדרשים להעמיק את הזהות והשייכות שלהם לעולם דתי, לתת להם טעם התגלות לפני תביעות העקדה.

מבחינתם היהדות הטכנית, הפורמלית והמסגרתית מיצתה את עצמה. המחשבה כאילו “יצירת הרגלים” תייצר התמדה וחיבור פשוט לא עובדת, ויעיד על כך החופש הגדול. לא משנה לכמה תפילות במניין היה שותף הנער בבית הספר, במבחן האמיתי, בינו ובין בוראו, תפילה במניין לא עושה לו את זה. במקומות שהוא מחובר הוא יודע להתמסר, להתאמץ ולהזיע, אך כשמדובר רק בעניין מסגרתי, נטול תוכן ונשמה, זה מתמוסס בקלות מכאיבה, מתסכלת. נערים, ממש כמו לא מעט מבוגרים, מחוברים למעשים ופעולות דתיות שנעשו בבחירתם המלאה והחופשית ולא כי המסגרת מחייבת – לא המסגרת הבית־ספרית ולא מסגרת ההלכה. די לראות איך נראה בית מדרש שתלמידים הגיעו אליו מבחירה ואהבה אל מול שיעור גמרא ממוצע בכיתה בבית הספר. או מכיוון אחר – מרתק לראות איך חוויית הטבילה הנשית היא מורכבת, מובכת ומעיקה עבור לא מעט נשים המחויבות בה, לעומת זו הגברית שנעשית ללא שום חיוב הלכתי ואולי דווקא בשל כך היא מצליחה להעניק לדבקים בה הרבה להט דתי וחוויית טהרה עמוקה. התלמידים שלנו כבר לא מסוגלים לשאת חוויית עקדה מתמדת ללא חוויית התגלות. החינוך הדתי לא יכול עוד לברוח מהשאלה הפשוטה והדרמטית ששואלים תלמידנו שוב ושוב – “לשם מה?”, “מה אני מרוויח מקיום דקדקני ותובעני כל כך של ההלכה היהודית?”. האלטרנטיבות קורצות מהרחוב ממול ומבעד למסך הקרוב. יש חיים מהנים ופשוטים, זורמים ונינוחים מחוץ לעולם הדתי, וכיוון שגיהינום לא ממש מפחיד אותם ונידוי חברתי או חרמות משפחתיים כבר לא ממש מתרחשים בימינו, הדרך החוצה קצרה ומפתה. ושיהיה ברור: הם יהיו מוכנים להתמסר. הם לא עצלנים ולא שטופי תאווה או רדידות, חלילה. הם

הניצוץ נדל"ן | שיווק | פירסום

0505-299736

39

4.4.2025 | ו׳ בניסן תשפ”ה

המקומון הקהילתי בעיר