יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

אלברט ירד מהאוטובוס בפיק ברכיים ואץ כאחוז תזזית להנציח במצלמתו ולהביא הביתה מה שהשאיר בארפוד לפני שלושים שנה, יחד עם נעוריו. ייתר המטיילים נחפזו אחריו. הביקור הסתיים במפח-נפש: מהר מאד התברר לו, שממרחק הזמן התוסף למקום ממד של זוהר ופאר. אלברט רצה לחזור לדבר שאינו קיים. כאשר שב בפנים נפולות, ליוויתי אותו באכזבתו, ולרגע לא ידעתי אם לבכות עמו את אותו עולם שהיה ונעלם, או להתנחם בכך שזוהי בעצם תכלית הציונות. מרוקו חסרה ליהודייה, אך אני בספק כמה יהודייה חסרים לה. למרות כמה סצנות של פגישה הנוגעות ללב בריגושן, דומני שאצל המרוקאים בני הזמן החדש, העידן היהודי היה כלא היה. אצל המרוקאים הישראליים לא נשאר הרבה ממרוקו. קצת מוסיקה ומעט מטעמי מטבח. המערכת התרבותית שלהם הרכינה ראש ונוצחה במגעה עם תרבות המערב. היא החלה להיפגע כבר במרוקו, עם בוא הצרפתים, אך היתה זו פגיעה שולית בלבד. מהרגע שבו עלו ארצה, החלה זהותם התרבותית להיסדק. ערכי הרוח שלהם התפוגגו, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, החושניות ובעיקר הסובלנות - כל אלה קרסו בפני משהו פולקלוריסטי מזויף. קשה להיות מרוקאי מחוץ למרוקו. מרוקו מהממת; פחות ביופייה ויותר בקסמיה, ממראות אלף לילה ולילה בערים האימפריאליות, ועד החזיונות המופלאים של הדיונות בסהרה ונאות המדבר שבשולי האטלס. מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, חושנית, דרמטית ומעוררת תחושות פיוט. פייר פאולו אזוליני צילם פה את אדיפוס המלך', כדי לעצב עולם מיתולוגי בזמן לא ידוע. סרטו 'אלף לילה ולילה' הוא מציאות יומיומית בכל שוק. ברנרדו רטולוצ'י צילם פה את 'השמים מחכים מעל', אורסון ולס את אותלו', מרטין סקורסזה את 'פיתויו האחרון של ישו', היצ'קוק את 'האיש שידע יותר מדי' ואת "ציפרים". ג'ימי הנדריקס שר על החומות של אסוויירה, וסרטים רבים, ביניהם 'לורנס איש ערב' ו'גלדיאטור' הוסרטו בקסבה של איט בן האדו, עיר מגדלים בנויי-בוץ ב'עמק אלף הקסבות', שבין הרי האטלס הגבוה לג'בל סע'רו. תפאורה מושלמת לפנטזיות מזרחיות.

יצאנו למרוקו גם כדי להתחקות אחר קורות היהודים, שהגיעו למגרב לפני כולם. הרבה לפני הרומאים והביזנטים, ודאי שלפני הערבים. היהודים הגיעו למרוקו בעקבות הפניקים, מייסדי קרתגו. הם השפיעו והושפעו, שגשגו ונרדפו, קיבלו תגבורת רוחנית מרשימה עם הגעתם של מגורשי ספרד, נאבקו בהם, עד שיד האחרונים היתה על העליונה, סבלו מפוגרומים לפרקים, אך גם תפסו עמדות-כוח פוליטיות וכלכליות. המשבר הרוחני שמדובר בו רבות, לא החל עם עלייתם ארצה, אלא קודם לכן. המסגרת המשפחתית והקהילתית התרופפה עם הגעתם של הצרפתים והמודרניזציה שהביאו עמם. התרבות המעודנת החדשה אפשרה לעזוב את הדת מבלי לצאת לשמד, מה שהוביל אצל חלקם להשכלה ולפלורליזם, ואצל אחרים למשבר ולאובדן-דרך. יוצאי מרוקו מתרפקים לעתים על העבר, כדרכם של מהגרים וכדרכם של זיכרונות, שהם צובעים בוורוד חיים שבמקומות רבים היו אפורים. רבים מהם נוסעים למרוקו, כדי לחזור ולחפש את שורשיהם, שהם בעצם גם שורשינו. שרידים לקהילות יהודיות שהיו במקום, מוצאים במרוקו גם בעיירות הנידחות ביותר. מבקרים רבים שבים ומתארים מחזה החוזר על עצמו: המקומיים מקבלים את המבקר בסבר פנים יפות, מוליכים אותו לבית הוריו, הוא נרגש ולעתים פורץ בבכי, שלפעמים מדביק גם אותם. בטיול הראשון שהדרכתי במרוקו נקשרה נפשי בנפשו של אלברט, בעל אולם שמחות מאשקלון. הטיול היווה עבורו מעין עליה לרגל, חזרה לקהילה שוקקת בכפר מלא חיים. לאחר ארבעה-עשר יום של ציפייה ) שבנאת Erfud מתוחה, הגענו לכפר הולדתו ארפוד ( ).. ניסיתי להסביר לו שהוא Tafilalt המדבר תפילאלת ( איננו מתגעגע רק לכפר הולדתו, אלא גם ובעיקר לאלברט בן

החמש עשרה, שהיום הוא כבר בן חמישים. אלברט לא רצה לשמוע. בדמיונו רקם חלומות ובנה מגדלים פ ו ר ח י ם באוויר.

(עד כאן חלק א')

חלק ב' 19 יפורסם בגליון

42

2023 : ניסן-סיון תשפ״ג, אפריל-יוני 18 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו