יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

הקוסמופוליטית. כאן, מול בתי הקפה המפוארים, לאורך הטיילת, בכיכרות הגדולות, וכאמור, בבתי הקפה, הרגשנו ביתר-שאת: אנחנו במרוקו. זוהי ארץ ערבית השונה מארצות ערביות אחרות מבחינה תרבותית ופוליטית, וכן ביחסה לישראל: זוהי ארץ שאף-פעם לא היתה עוינת. ישראלים המשוטטים ברחוב נשאלים לפעמים "מאין אתם"? "מפריז" עונה אחד. "מספרד" עונה חברו, ולאחר חילופי משפטים נפרד מהם השואל בברכת "בוקר טוב" בעברית צחה... אפשר אולי להסביר את היחס האמביוולנטי של מרוקו לישראל, על רקע הידידות המסורתית של בית המלוכה עם היהודים, אולי על רקע האמביציות הפוליטיות של המלך חסן השני אללה יירחמו, להוביל את מהלך השלום. המגרב, "צפון-אפריקה" בפי הערבים, רחוק גיאוגרפית מארצות ה"משרק", המזרח-התיכון, ובנוסף לכך, רחוק מהם מבחינה היסטורית, אתנית ובמיוחד מנטאלית. הרעיון לטייל בארץ ערבית עוררה בי מזמן התלהבות השמורה בדרך-כלל לבלתי-אפשרי. לראות ערבים לא כפועלים ולא כאויבים, גם לא כבעיה, אלא כציבור גדול של אנשים: בני אדם טובים ורעים, רחבי-לב וחמדנים, עם אהבות ושנאות, עם יתרונות וחולשות. על נופיה של מרוקו נכתבו שירי הלל, אך הסיפור האמיתי של הטיול בה הוא סיפורם של האנשים. חמים, חושניים, צעקנים, מנומסים ומעל לכל – צבעוניים. ערבים וברברים. קשה להגדיר מהם "ברברים". קל יותר להגדיר אותם על דרך השלילה. הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות לשש מאות שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור. הברברים אינם עשויים מיקשה אחת. יש מעט מן המשותף בין יושבי הריף לנוודי הסהרה. האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת, אך בשיחה מעמיקה יותר, ניתן לזהות אצלם תחושה של קיפוח, המהולה בגאווה

כדורי הזהב שאותם חיפש הֶרָקְלֶס. כשהגענו למקום שבו לפי המיתולוגיה היוונית עמד אטלס ונשא בדממה את היקום, חשנו שחלום נוסף מתגשם. בפעם השנייה חשנו כך בקזבלנקה, שהיא כמעט האסוציאציה המיידית למשמע השם "מרוקו", מושא לגאוות בני הארץ ויוצאיה. קזבלנקה היא מרכז העצבים של מרוקו: יש בה רחובות סואנים, מרכזי קניות בעלי חזות צרפתית ושרשרת ארוכה של בתי קפה. האמת היא, שקיים פער עצום בין המוניטין שיצאו לעיר לבין מה שהיא יכולה להציע לתייר. אין בה אתרים היסטוריים, לא ארכיטקטורה מעניינת, ואפילו לא נופך של אקזוטיקה. שום דבר ממה שיכול לעניין את התייר. המלך חסן השני החליט לעשות מעשה ולהגיש לעיר מתנת . הוא בנה לחוף הים את מסגד 60 ענק ליום הולדתו ה המסגדים. היכל ההיכלות. למרות שלמוסלמי דרוש מטר מרובע שלם לתפילה, בשל תנועות הכריעה שהן חלק 80,000 מתפללים ולעוד 20,000- מהתפילה, יש בו מקום ל במרפסות. מעל המבנה המפואר מזדקר המינרט (צריח המסגד) שלו, שבמקור נועד למואזין הקורא לתפילה ועם הזמן היה כלי לפאר בו את המסגד. המינרט הזה מתנשא מ', דבר שהופך את המסגד הזה למבנה 175 לגובה של הדתי הגבוה בעולם. מן המינרט העצום נשלחת קרן לייזר למרחק של שלושים ק"מ, לכיוון מכה. זהו מבנה ענק. כאשר הלכנו לקראתו, לאורך חוף הים, הוא נראה קרוב, כמטחווי יד, בשל גודלו העצום. הלכנו לקראתו, הלכנו והתקרבנו, והמבנה נותר רחוק. גודלו, מפעים ככל שיהיה, מתגמד נוכח יופיו העצום. עיטורי המסגד הם שיר הלל לאומנות

האנדלוסית. זהו אחד המב נ י ם המופלאים עלי אדמות.

על מוצאם. הברברים מפוזרים על פני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים, ואפילו בערים. במקומות רבים קיימת השפעה הדדית של האוכלוסיות, מה שהופך את הסיור במרוקו למורכב ומרתק עוד יותר.

ל מ ע ט ה מ ס ג ד , קסמה של קזבלנקה טמון באווירתה

מרוקו היא עדיין מלוכה, במלוא מובן המילה. המלך המרוקאי הוא מאחרוני המלכים האמתיים שנותרו בעולם. לא מדובר כאן במלך סמלי, כדוגמת מלכי אנגליה או דנמרק, אלא במלך, שמעבר למנעמי החצר וגינוני הטקס, נהנה מסמכויות ומעוצמות כמעט

40

2023 : ניסן-סיון תשפ״ג, אפריל-יוני 18 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו