יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא. אמרה הבת: «אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: «אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החודש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: «לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי». הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. «אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה. בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת ‹לבעלה› לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח. באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: «אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״. אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: «כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין. בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״. כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר». המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: «אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.

22

2023 : טבת-אדר תשפ״ג, ינואר-מרץ 17 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו