יהדות מרוקו | 40 שנות עשייה מלאות חדווה ויצירה

לות ישראל האחרות. יהדות של הכנסת אורחים. הבה נברר מי היו הגורמים ומה היו הנסיבות שהביאונו לשינוי גדול וחיובי זה? בד בבד, חל שיפור ניכר בדימויה של יהדות זו בעיני ה ובעיני החברה. הציבור התוודע אליה כאל יהדות של ערכים, בעלת מידות נאות של: הכנסת אורחים ומאור פנים שרבים מגדולי מחשבת ישראל הם מבניה. יהדות שתרמה רבות קומת ישראל. בניה הקימו מאה ואחד עשר יישובים ומושבים חקלאיים לאורכה ולרוחבה של המדינה. יישובים, שהיוו חומות מגן אנושיות לגבולותיה הצפוניים והדרומיים של ארצנו. רי קליטה הוסיפו דעת. השינוי בדימויה מעצים על רקע העובדה, שאך, לפני עשורים אחדים, בניה של יהדות זו היו היוזמים והמקימים של תנועות מחאה, החל מ"ואדי סאליב" ועד נתרים השחורים" ו"תנועת האוהלים". תנועות, אשר לא פעם הביעו את מחאתן בצורה אגרסיבית, הגם שהיה צדק וצידוק לנושאי המחאה: חינוך,דיור, תעסוקה וכיוצא באלה. לפני מש שנים, המשפטן אמנון זכרוני הקדיש אחת מתוכניותיו הטלוויזיוניות, לדיון על הנושא: "יהדות מרוקו אז והיום". כחבר בפנל המתדיינים, המנחה הפנה אלי את השאלה: מה גרם שינוי העצום של "אז" ו"היום" במעמדה של יהדות מרוקו? תרגום: "האדם הוא רק מתלמד, הסבל הוא מורהו, ואיש לא יכיר את עצמו כל זמן שלא סבל". יהדות מרוקו הקדימה את ופר הדגול אלפרד דה מוסי בהביעה את רעיונו זה בשפתה ובחרוזים: "יא רבי! לא תמחנא, ואלא תכלינה בלא מחנא, וקל מחנה קא תזיד עקל". "אלוהי! אל תייסר אותנו, אבל אל ע מאתנו ייסורים, כי כל ייסורים מוסיפים דעת". מסייעים למי שמסייע לעצמו. יהיה זה פשטני מדי, אם נייחס התקדמות זו בחייה של יהדות מרוקו, אך ורק, לחבלי קליטתה בארץ, הדות זו. , אירחני "מעריב" בפרסמו את מאמרי "מצוקה הכצעקתה?", שבו יצאתי חוצץ נגד עסקנים עדתיים, שאותם כיניתי "סוחרי מצוקה" בשל התבטאויותיהם ומעשיהם בטיפוח עת האפליה, הקיפוח, הבכי, הנהי והיללה. המאמר מבוסס על מצוות פריקה וטעינה שהיא אחת מתרי"ג המצוות, ובה נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזב מו, עזב תעזב עמו )משפטים כ"ג( והדגש על עמו. כל פרשני המקרא ובראשם גדול הפוסקים בצפון-אפריקה-רבי רפאל ברדוגו קבעו חד-משמעית לאמר: "מצוות פריקה וטעינה קיימת בתנאי יסודי ובלעדי, רק כאשר בעל החמור, קרי: האיש הנתון במצוקה, נותן ידו ומסייע לעובר האורח שבא לסייע בידיו בפריקה וטעינה. בלעדי התגייסות בעל החמור לסייע ף הוא לעצמו, הקביעה תהיה "עזוב" )אותו( כפשוטה, ולא עזור תעזור לו. הפועל יכול פירושו לרצות. בעקבות מאמר זה, הוקמה תנועת-ביחד בראשותי, שמנתה בראשית דרכה עים אנשי רוח, וביניהם הפרופסורים: משה בר-אשר, שמעון שטרית, אהרון ממן, צ'רלס טפיירו, אפרים חזן והמשורר ארז ביטון. הצטרפו אלינו וסייעו בידינו הרב ישראל מאיר לאו, ר לוף מוטה גור ז"ל והעיתונאים אלי אייל יבדל"א ואריה צימוקי ז"ל. יחד פתחנו במסע ציבורי נרחב בכלי התקשורת ובכנסים המוניים, כשקריאתנו מופנות, בראש ובראשונה, פנימה דות מרוקו, וגם לכלל הציבור והחברה בישראל. מיוצאי מרוקו, תבענו להתנער מכל תודעת אפליה וקיפוח בין מדומה או אמיתית, כדי שלא להחליש מוטיבציה בקרב אותם אנשים מילא המוטיבציה שלהם חלשה מלהתמודד ולהתקדם. תבענו מהם להאמין ביכולותיהם להגיע לכל השג או מעמד, בתנאי שירצו בכך, כדברי הפתגם הצרפתי "הפועל יכול פירושו צות". וכתנאי ראשון, עליהם להשקיע יותר משאבים בעיצוב דרכם, חינוך ילדיהם ועתידם, כדי שיוכלו להשתלב בחברה השגית ותחרותית כשלנו. העמקת ההיכרות בין חלקי העם. נו שבעיית הבעיות של יהדות מרוקו נעוצה בכך: שהציבור הרחב איננו מכיר אותה מקרוב וטרם התוודע לעברה ולתרומתה למדינה. חיפשנו ומצאנו פלטפורמה, שבמסגרתה תינת בור הרחב הזדמנות נאותה להכירה מבפנים. פנים אל פנים. וכך, טיפחנו ועודדנו את הנחלתו של מפעל "הדלת הפתוחה-תרבחו ותסעדו". מפעל, שאין לו אח ורע בתולדות העמים ליל המימונה" המסורתי. לילה, שבו יהדות מרוקו פותחת את לבה ודלת ביתה בפני כל דכפין, כדי להסב עמה לשולחן התקרובת המסורתית, לשיר ולזמר יחד, לספר איש לרעהו ע ית אביו ועל מינהגיו ולהעמיק את ההיכרות ביניהם. כך מאות אלפי ישראליים, התארחו שנה שנה בבתים של יוצאי מרוקו בשלושת העשורים, נוצרו קשרים אמיצים בין האורחים תארחים. פלטפורמה זו, חשפה את יהודי מרוקו לעיני כל, כך שאינם עוד בלתי מוכרים ובלתי ידועים. גם המתארחים גמלו למארחיהם בביקורים בבתיהם. על מנת לסבר את האוזן ם. והנה, אני רש לדוגמא בחין בין המנחמים בידידי משה לנדאו-לשעבר נשיא בית המשפט העליון. שאלתיו: רבי משה, "מה עושה כהן בבית הקברות?" אתה "אשם" השיבני, אתה "שידכת" את משפחתי שפחת אסולין ב"לילות המימונה", ולגבינו מיכאל ז"ל היה כאחד מבנינו וגם אנו אבלים על מותו. היהלום שבכתר: מלגות לכלל הסטודנטים. פועלנו לא התמצה רק ב"ליל המימונה" קיה. ובכנסים, דליוני-מעברה" ותעודות הצדעה ליוצאי המעברות על סבלם ותרומתם ביישוב הארץ ובבניינה. "ספר הזהב ליהדות מרוקו" כמפעל הרשמה והזדהות, ועד ליהלום שבכתר: הענקת ר הקהילות ני שקלים, כ עניקות מלגות אך ורק ליוצאי קהילותיהן. ככותרת לכך, ניתן לאמר: מי היה מאמין שיום יבוא ויהדות מרוקו תעניק סיוע לסטודנטים יוצאי פולניה, גרמניה, רוסיה, איתיופיה ואחרים? חיל את קליטתנו המוצלחת. ואוסיף אף זאת:השגיה של יהדות מרוקו השגיאו עד, כי הפכו חלומות לממשות, שהרי היינו כחולמים בקוותנו שיום יבוא ונער מעיירה נידחת במרוקו, קסאר אשוק" יהא אליעזר בן-יהודה של ימינו, הלא הוא פרופ' משה בר-אשר-נשיא האקדמיה ללשון העברית, ושהמשורר ארז ביטון ייבחר ליו"ר התאחדות הסופרים והמשוררים אל, ועד ידידי ורעי ד"ר יהודה לנקרי, יליד העיירה "בוזעד", שהוטל על שכמו לשאת ברמה את דבר עם ישראל מעל בימת העמים, ולסנגר על צדקתנו כשגרירנו באו"ם. יהדות מרוק ת להתברך בהשגיה, ולהביט בבטחה על עתידה בארץ. חברי ואנכי מוצאים סיפוק רב בעובדה, שכיום יותר ויותר עסקנים מקרב יהדות מרוקו ונבחריה, מטיפים להתגייסות עצמית לסייע לזולתם, ובעיקר לאחינו העולים החדשים, כדי ללמדם פרק מקליטתנו המוצלחת בארץ. קפיצה נחשונית עשתה יהדות מרוקו בישראל בעשורים האחרונים. ייצוגה בממשלה ת, בהסתדרות ובעיריות, הינו מעבר לשיעורה היחסי באוכלוסיה, וגדול שבעתיים מייצוגן של קהילות ישראל האחרות. יהדות של הכנסת אורחים. הבה נברר מי היו הגורמים ומה ה בות שהביאונו לשינוי גדול וחיובי זה? בד בבד, חל שיפור ניכר בדימויה של יהדות זו בעיני עצמה ובעיני החברה. הציבור התוודע אליה כאל יהדות של ערכים, בעלת מידות נאות של סת אורחים ומאור פנים שרבים מגדולי מחשבת ישראל הם מבניה. יהדות שתרמה רבות לתקומת ישראל. בניה הקימו מאה ואחד עשר יישובים ומושבים חקלאיים לאורכה ולרוחבה ל המדינה. יישובים, שהיוו חומות מגן אנושיות לגבולותיה הצפוניים והדרומיים של ארצנו. ייסורי קליטה הוסיפו דעת. השינוי בדימויה מעצים על רקע העובדה, שאך, לפני עשורים ים, בניה של יהדות זו היו היוזמים והמקימים של תנועות מחאה, החל מ"ואדי סאליב" ועד "הפנתרים השחורים" ו"תנועת האוהלים". תנועות, אשר לא פעם הביעו את מחאתן בצורה המחאה: חינוך,דיור, תעסוקה וכיוצא באלה. לפני כחמש שנים, המשפטן אמנון זכרוני הקדיש אחת מתוכניותיו הטלוויזיוניות, לדיון על הנושא סיבית, הגם שהיה צדק וצידוק לנושאי דות מרוקו אז והיום". כחבר בפנל המתדיינים, המנחה הפנה אלי את השאלה: מה גרם לשינוי העצום של "אז" ו"היום" במעמדה של יהדות מרוקו? תרגום: "האדם הוא רק מתלמד, בל הוא מורהו, ואיש לא יכיר את עצמו כל זמן שלא סבל". יהדות מרוקו הקדימה את הסופר הדגול אלפרד דה מוסי בהביעה את רעיונו זה בשפתה ובחרוזים: "יא רבי! לא תמחנא, תכלינה בלא מחנא, וקל מחנה קא תזיד עקל". "אלוהי! אל תייסר אותנו, אבל אל תמנע מאתנו ייסורים, כי כל ייסורים מוסיפים דעת". מסייעים למי שמסייע לעצמו. יהיה זה פשטנ אם נייחס התקדמות זו בחייה של יהדות מרוקו, אך ורק, לחבלי קליטתה בארץ, לשפה ולבעיות הקיום. גורמים רבים וחשובים חברו יחדיו, כדי להביא לשינוי זה. חברי ואנכי לא נצטנ ד עסקנים יין, איפוא, א דתיים, שאותם כיניתי "סוחרי מצוקה" בשל התבטאויותיהם ומעשיהם בטיפוח תודעת האפליה, הקיפוח, הבכי, הנהי והיללה. המאמר מבוסס על מצוות פריקה וטעינה שהיא אחת תרי"ג המצוות, ובה נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזב עמו, עזב תעזב עמו )משפטים כ"ג( והדגש על עמו. כל פרשני המקרא ובראשם גדול הפוסקים פון-אפריקה-רבי רפאל ברדוגו קבעו חד-משמעית לאמר: "מצוות פריקה וטעינה מתקיימת בתנאי יסודי ובלעדי, רק כאשר בעל החמור, קרי: האיש הנתון במצוקה, נותן ידו ומסייע ובר האורח שבא לסייע בידיו בפריקה וטעינה. בלעדי התגייסות בעל החמור לסייע אף הוא לעצמו, הקביעה תהיה "עזוב" )אותו( כפשוטה, ולא עזור תעזור לו. הפועל יכול פירושו ת. בעקבות מאמר זה, הוקמה תנועת-ביחד בראשותי, שמנתה בראשית דרכה כארבעים אנשי רוח, וביניהם הפרופסורים: משה בר-אשר, שמעון שטרית, אהרון ממן, צ'רלס טפיירו ם חזן והמשורר ארז ביטון. הצטרפו אלינו וסייעו בידינו הרב ישראל מאיר לאו, רב אלוף מוטה גור ז"ל והעיתונאים אלי אייל יבדל"א ואריה צימוקי ז"ל. יחד פתחנו במסע ציבורי נרחב התקשורת ובכנסים המוניים, כשקריאתנו מופנות, בראש ובראשונה, פנימה ליהדות מרוקו, וגם לכלל הציבור והחברה בישראל. מיוצאי מרוקו, תבענו להתנער מכל תודעת אפליה ח בין מדומה או אמיתית, כדי שלא להחליש מוטיבציה בקרב אותם אנשים שממילא המוטיבציה שלהם חלשה מלהתמודד ולהתקדם. תבענו מהם להאמין ביכולותיהם להגיע לכל ג או מעמד, בתנאי שירצו בכך, כדברי הפתגם הצרפתי "הפועל יכול פירושו לרצות". וכתנאי ראשון, עליהם להשקיע יותר משאבים בעיצוב דרכם, חינוך ילדיהם ועתידם, כדי שיוכלו השתלב בחברה השגית ותחרותית כשלנו. העמקת ההיכרות בין חלקי העם. הבחנו שבעיית הבעיות של יהדות מרוקו נעוצה בכך: שהציבור הרחב איננו מכיר אותה מקרוב וטרם דע לעברה ולתרומתה למדינה. חיפשנו ומצאנו פלטפורמה, שבמסגרתה תינתן לציבור הרחב הזדמנות נאותה להכירה מבפנים. פנים אל פנים. וכך, טיפחנו ועודדנו את הנחלתו של ל "הדלת הפתוחה-תרבחו ותסעדו". מפעל, שאין לו אח ורע בתולדות העמים של "ליל המימונה" המסורתי. לילה, שבו יהדות מרוקו פותחת את לבה ודלת ביתה בפני כל דכפין, כד סב עמה לשולחן התקרובת המסורתית, לשיר ולזמר יחד, לספר איש לרעהו על בית אביו ועל מינהגיו ולהעמיק את ההיכרות ביניהם. כך מאות אלפי ישראליים, התארחו שנה שנה ים של יוצאי מרוקו בשלושת העשורים, נוצרו קשרים אמיצים בין האורחים והמתארחים. פלטפורמה זו, חשפה את יהודי מרוקו לעיני כל, כך שאינם עוד בלתי מוכרים ובלתי ידועים "ל, בנם של מתארחים ל ומוניק, הגעתי לנחמם בביתם שבשכונת בית הכרם בירושלים. והנה, אני מבחין בין המנחמים בידידי משה לנדאו-לשעבר נשיא בית המשפט העליון. שאלתיו: רבי משה, "מה עושה הן בבית הקברות?" אתה "אשם" השיבני, אתה "שידכת" את משפחתי למשפחת אסולין ב"לילות המימונה", ולגבינו מיכאל ז"ל היה כאחד מבנינו וגם אנו אבלים על מותו. היהלום תר: מלגות לכלל הסטודנטים. פועלנו לא התמצה רק ב"ליל המימונה" ובכנסים, יזמנו מוספים שונים בעיתונים ובהם מאמרים ורבי-שיח, הפקנו עשרות סרטים על ערכיה של יהדות הדות מרוק ו, לרבות ה חנו מעניקים על הרשמה יוע נרחב לכלל הסטודנטים, להבדיל מיתר הקהילות המעניקות מלגות אך ורק ליוצאי קהילותיהן. ככותרת לכך, ניתן לאמר: מי היה מאמין שיום יבוא ויהדות מרוקו תעניק סיוע דנטים יוצאי פולניה, גרמניה, רוסיה, איתיופיה ואחרים? להנחיל את קליטתנו המוצלחת. ואוסיף אף זאת:השגיה של יהדות מרוקו השגיאו עד, כי הפכו חלומות לממשות, שהרי היינ שפטן אמנון זכרוני הקדיש אחת מתוכניותיו הטלוויזיוניות, לדיון על הנושא: "יהדות מרוקו אז והיום". כחבר בפנל המתדיינים, המנחה הפנה אלי את השאלה: מה גרם לשינוי העצום ל "אז" ו"היום" במעמדה של יהדות מרוקו? תרגום: "האדם הוא רק מתלמד, הסבל הוא מורהו, ואיש לא יכיר את עצמו כל זמן שלא סבל". יהדות מרוקו הקדימה את הסופר הדגול פרד דה מוסי בהביעה את רעיונו זה בשפתה ובחרוזים: "יא רבי! לא תמחנא, ואלא תכלינה בלא מחנא, וקל מחנה קא תזיד עקל". "אלוהי! אל תייסר אותנו, אבל אל תמנע מאתנו יסורים, כי כל ייסורים מוסיפים דעת". מסייעים למי שמסייע לעצמו. יהיה זה פשטני מדי, אם נייחס התקדמות זו בחייה של יהדות מרוקו, אך ורק, לחבלי קליטתה בארץ, לשפה יועבר נשיא בית המשפט העליון. שאלתיו: רבי משה, "מה עושה כהן בבית הקברות?" אתה "אשם" השיבני, אתה "שידכת" את משפחתי למשפחת אסולין ב"לילות המימונה", ולגבינ ל ז"ל היה כאחד מבנינו וגם אנו אבלים על מותו. היהלום שבכתר: מלגות לכלל הסטודנטים. פועלנו לא התמצה רק ב"ליל המימונה" ובכנסים, יזמנו מוספים שונים בעיתונים ובהם על שלושת פרקיה. "מדליוני-מעברה" ותעודות הצדעה ליוצאי המעברות על 1 מרים ורבי-שיח, הפקנו עשרות סרטים על ערכיה של יהדות מרוקו, לרבות הסדרה "אגוז" עם ערוץ בלם ותרומתם ביישוב הארץ ובבניינה. "ספר הזהב ליהדות מרוקו" כמפעל הרשמה והזדהות, ועד ליהלום שבכתר: הענקת מליוני שקלים, כל שנה, כמלגות-לימודים לסטודנטים קהילות. יודגש, כי רק אנחנו מעניקים סיוע נרחב לכלל הסטודנטים, להבדיל מיתר הקהילות המעניקות מלגות אך ורק ליוצאי קהילותיהן. ככותרת 44 דנטיות מעוטי-הכנסה, יוצאי שפ 27. 1. 9 ה ולבע סם בן שטרית-מאמרים שעיצבו את דרכנו יהדות מרוקו 92 ״כורח הנסיבות דחף אותי לטפל בנושאים שונים בחיי השכונה. אולם כבר בראשית פעילותי הציבורית הבנתי, כי לעולם לא יהיה גורלנו שפיר אם נתמיד בציפייתנו, כי אח ים - הממשלה, העירייה, אגודות ומוסדות למיניהם - יפעלו למעננו ואילו אנחנו נהיה המקבלים והתובעים. עלינו לתבוע מעצמנו. גורלנו נתון בידנו. איש לא וכל לעזור לנו אם אנחנו לא נהיה נחושים בדעתנו לעזור ל צמנו״. וכך, בימים שרבים מיוצאי צפון אפריקה תולים את א מת העוני והנחשלות והדימוי השלילי של העדה במחדלי המוסדות, כותב בן שטרית בבטאון של הקטמונים: ״אגרת אליך, תושב קטמון ט׳; האם באמת רק הממשלה והעירייה הן האחראיות מצ קתנ ולמחסורנו? האם אנו בעצמנו עשינו די כדי להעניק שכונתנו צביון וצורה נאים? ׳האם אנח ו רואים בשכונה רכוש קולקטיווי, שכולנו אחראים לו?״ קריאה ראשונה זו - גורלה לא היה שונה הרבה מגורלן של קריאות דומות. נוח יותר לייחס אשמות למוסדות ולהתפרק מאחריות עצמית. בן טרית, כמוהו כ חרים מיוצאי צפון אפריקה, לא הניח ולא הרפה. בכל הזדמנות. מעל כל בימה, בכל פגישה, חזר וטען בלהט: ״אדם צריך לעשות למען עצמו - זו כל התורה כולה על רגל אחת. רק מי שעושה למען עצמו, רשאי תבוע מן המוסדות לעשות למענו. מעולם לא האמנתי כי יש בישראל אפלייה עדתית מכוונת, על־פי החלטה מגבוה. ״הגישה התובענית, שנתמצתה בביטויים: 'מגיע לנו תנו לנו! העדיפו אותנו! הפלו אותנו לטובה' - תמיד הציקה לי. מי שטוען כך גורם נזק לבני העדה: הוא מציב מחסומים על דרך ההתפתחותשל בניה. הוא נוטל מהם את הדחפים לפעול למען עצמם ומלמד אותם להטיל ע המוסדות את האשמה לנחית ת ולפיגור. וא ה פך אותם לתלויים בחסד הזולת ומספק להם כתובות משתנות להטיח בהן את קובלנותיהם. פעם העירייה, פעם הממשלה, פעם האשכנזים ופעם המדינה כולה; הוא כאילו מציע להם: 'אל לכם להתאמץ. אין צורך. ממילא אינך יכול לשנות הרבה. אחרים כבר יעשו בשבילך'. ואם לא יעשו - יהיה לו את מי להאשים״. ה ימוי של מרוקו סכין על רקע התפישה הזאת, שבמרוצת הזמן כבשה לבבות רבים מבני הערה, הוקם החוג הרעיוני של יוצאי צפון אפריקה, ״ביחד׳׳, שבן־שטרית מכהן כיו״ר שלו: ״הבעיות הן שלנו. הלבטים הם שלנו. איש אינו חייב לנו יו ר ממה שאנחנו בעצמנו חייבים לעצמנו. רצינו שראשי החוג ופעיליו לא יהיו אנשי מפלגה. לא רצינו להיותם בשום מסגרת מפלגתית. ריכזנו חברים אקדמאים ואינטלקטואלים בחוג הרעיוני. קבענו את סיסמתנו: 'עזוב תעזוב עמו׳, על פי אחד הפי ושים המקובלים: 'עמו׳, זהו הדגש, או 'עזוב אותו׳; לאמור: אם אין אדם מוכן לסייע לעצמו, אין הוא ראוי שזולתו יטרח למענו, ובמקרה כז אתה פטור מן המצווה. ״אחת הבעיות׳ החמורות, שכל השנים הדירה מנוחה הבמה המרכזית, ס בן- טרית נושא דברים בחגיגות יום המימונה ב"גן סאקר" בהשתתפות ראשי המדינה ואנשי רוח