הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
המופלא של בניית מדינת ישראל והפיכתה לדוגמא ומופת של מדינה משגשגת, הן בעיני תושביה והן בעיני העולם. לצורך קליטת 50 המעברות, שהוקמו בישראל בשנות ה גלי העולים שהגיעו לאחר הקמת המדינה, היו לאחד מאבני היסוד של מדינת ישראל המתחדשת. בימים אלה של אבטלה וצמצום משאבים , עלינו לדעת שנוכל להתגבר על הכל. עלינו להסתכל לעולים ולקולטים של אז בעיניים, לזכור את חזונם ואת דרכי ההתמודדות שלהם עם אבטלה ומחסור—ולפעול בהתאם לימינו אלה.
מתוך אודות באתר , לאחר שסיימו 60 המעברות פורקו בתחילת שנות ה בהצלחה את תפקידן ההיסטורי. תקופה זו הייתה מטלטלת וקשה – לעולים ולוותיקים – והטביעה את חותמה על המדינה לשנים רבות, עד ימינו אלה. כל שנעשה היה בתחושה של הגשמת הציונות, בבחינת "ושבו בנים לגבולם". החיים והתנאים גרמו לכך, שהמעברות היו לטירונות של הגשמת הציונות לאחר הקמת המדינה. סיפורן של המעברות ואנשיהן נבלע ונעלם מן הסיפור
חלק מסיפור הנצחה באתר: שמי עטייה אסתר (שם משפחה קודם ג'רבי). למערכת שמעוניינת להנציח את התקופה שלפני העליה לארץ וגם אחריה, שזו תקופת המעברות, שלום רב. מטריפולי שבלוב, אני והורי, כי הייתי בת 1949 , כשעלינו לארץ בשנת 7 כמובן שהייתי אז בגיל זקונים ועוד לא הייתה ממש עליה. אחים ויש כאלה שניסו לעלותכמעפילים, אבל לא הצליחו, ולכןהם עלו לארץאחרינו 9 אנחנו באוניות כמו הרצל, עצמאות ועוד. מצבינו בטריפולי היה די טוב. להורי היתה חנות מכולת גדולה ואני זוכרת שהמחסן היה אצלינו בבית, שקים של תכולה שמכרנו במכולת, ואז לא היה ביטוח לאומי, ואני זוכרת שאמא ז"ל היתה תמיד מכינה מנות ומעבירה למי שזקוק. אני זוכרת שעלינו לארץ באוניה איטלקית, כאילו תיירים לאיטליה. אבל כמובן הגענו ארצה. זה לקח כמה ימים באוניה וכשהגענו לחיפה ראינו את האורות מרחוק. זה היה מראה מרהיב מאד שלא אשכח לעולם. ולא ירדתי מעולם מהארץ וגם לא מתכוונת לרדת. 1941 ברוך ה'. נולדתי בשנת 78 היום אני בת את הגלות שלי ברוך ה' סיימתי. כאשר הגענו לחיפה כנראה שזה היה יום העצמאות. כולם רקדו ושרו והניפו את דגלי ישראל כי יהודי טריפולי כמעט כולם היו ציונים וכמובן, כמו כל העולים, ירדנו בשער העליה והיינו באוהלים, ועם מנות שנתנו לנו. אחרי כן העבירו אותנו למעברת בית ליד, מחנה ד. היה שם חדר אוכל גדול מנות ביום. 3 ולפי הכרטיסים חילקו לנו אני לא אוהבת כל כך ריבה, אבל נתנו שם ריבה מפחים שפתחו. היה לה טעם מיוחד ולפעמים בא לי לקנות ולהיזכר בחוויה של אז. טעמתי כל סוגי הריבות ואין דבר כזה. אולי בצבא יש, אני לא יודעת.
החוויה שהיתה בעליה היתה מדהימה. עלו מכל הגלויות וכל אחד עם השפה שלו וכשדברו כולם, זה היה ממש כמו ברווזיה. בעירקית היו אומרים אקו מקו, בטורקית קואלו. הטריפוליתאים שאוה, האשכנזים בוז בוז והכל היה פתוח כי אין מה לגנוב. אנחנו גרנו בבית ליד באוהל אחד עם עוד משפחה. פשוט עשינו מחיצות עם סדינים...
קטגוריית העדויות באתר "המעברות-מעקירה לתקומה"
37
2020 תמוז-כסלו תש"פ-תשפ"א, יולי-דצמ' :12 גיליון
"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease