כחול | מגזין השייט והספורט הימי

תמיד ידעתי, אני חולה כרונית זה גנטי. זו מחלה שלא הורגת, חשוכת-מרפא, הסימפטומים שלה מחמירים על היבשה, ומסתבר

.7-17 בגילאי באזור השיט - איי וויטסאנדייז שבחוף המזרחי של אוסטרליה, בשונית הגדולה, כמעט שאין תחנות להצטיידות, לתדלוק ולמים, היות ומדובר איים לא מיושבים. למרינה 74 בשמורה של היחידה על האי המילטון לא תכננו להיכנס, והשהות בלילה הייתה בעגינה או ברתיקה לצד מזח באי לא מיושב. הדברים החשובים בחיים נתחיל עם התובנה שלעולם אינה מוערכת מספיק - רק אוכל, והרבה, ישאיר את מפלצות ההורמונים רגועות ומבסוטות. זה נכון תמיד, אבל בהפלגה זה קריטי, בעיקר אם הצרכנים שלכם הם זועמים בשיא התפתחותם הנוירו-פיזיולוגית. כהכנה להפלגה הם בנו את התפריט, ולקחו את המשימה ברצינות תהומית, כשזה מגיע למזון, ברגע הם הופכים למנהלי פרוייקטים. אבל, מנהלי פרוייקטים עם מוח חצי-אפוי. כשהזועמים טענו שחטיף ציפס זה כן ירק, ולחם עם נוטלה כן תורם להתפתחות, התערבנו, וכמבוגרים אחראים דחפנו פריטים חיוניים, כגון

שהיא לא מדלגת דור. מודה, אני חולת ים.

פה אספר מנקודת מבטי, כחולת-ים אנושה, ימאית, לא - מאוד מנוסה (אבל ממש מלידה), מתבגרים - ירדן, 3 כאמא אובדת עצות ל מאיה ואיתן וכרעייה לעמי - שממש, אבל ממש מעדיף קרקע מוצקה, בהסתכלות משועשעת וכנה על החוויות שלי במקום הזה, שבו אני הכי מרגישה בבית. זה לא יומן מסע בהמשכים, אלה הסיפורים שלי. אולי תמצאו בהם תובנות כלשהן, טיפים לחיים... אולי תרוויחו מתכון לקוקטייל ממש מגניב, או המלצה לטברנה שווה, או שפשוט תהנו לקרוא. אז מה קורה כשיוצאים להפלגה עם חבורת מתבגרים? פיט עם 45 הפעם יצאנו להפלגה על קטמראן דודי וצביה, חברים ממש טובים (ספויילר, אנחנו עדיין חברים ממש טובים), סה"כ נהיה ארבעה מבוגרים ושישה מתבגרים - זועמים

31 כחול /// 2020 יולי