גמלאון | ביטאון גמלאי התעשייה האווירית
23 יוני סיוון תשפ"ג
מצהוב לכחול מאת: משה לושי
ברעש הגלים. משוטט כציפור כלואה בכלוב, מחפש ומשוטט. נצח. כמאה מטרים צפונית ממני, על החוף, הבחנתי בדמותו. רצתי לקראתו ואז הבחנתי שהוא עומד שם עם ילד נוסף, לא מחבורתנו, זר. כמטר מהם נעצרתי, מביט, שואל. הילד הזר אמר לאיציק "תודה" והלך לדרכו. איציק עמד מביט אל הים, אל מקום המערבולת הגדולה, כאומר תודה על הזכות שניתנה לו, כאן, להוכיח לעצמו ולי את גבורתו ואומץ ליבו. הבטתי בו. שרירי גופו, צבועים נחושת באור השקיעה, זעו מתוחים כמו עורו של סוס מרוץ אצילי. אז ידעתי: בכל המריבות בינינו הוא הניח לי לנצח. לקצר את משך הסכסוך. איש שלום. בדרך הביתה, צעדנו שנינו (האחרים הקדימו לחזור), שאלתי צרוד, "למה?" איציק השיב בשקט, מכונס בעצמו, "הילד היה בהיסטריה. הייתי חייב". "תראה, כבר חושך והשמים כחולים" אמרתי, "כחול זה תקווה" אמר איציק. התקווה היא האחות הרחמנייה של המצוקה והייאוש, הבנתי. קולות שופר נשמעו ברקע, "מתאמנים לראש השנה" הסביר איציק. "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" פיזמנו. איציק ואני לא רבנו יותר.
איציק, אחי הגדול, ואני צהובים היינו זה לזה. רבנו, פיזית, ללא הפוגה. תמיד ניצחתי, הייתי משכיב אותו על גבו, מתנשף וקם. עד לריב הבא. בסוף הקיץ יצאנו, חבורת ילדים, מהשכונה בחולון, לים, ברגל כמובן. הים גאה וסער. גלים גדולים, שוצפים ועכורים הגיעו עד סככת המציל הריקה, התנפצו אל עמודיה ונתזים הרטיבו את הגג. משולהבים נכנסנו למים. הים הדף, שוצף, כשאנחנו, צוחקים, זינקנו אל תוך גליו. אחד צעק שאינן מצליח לשחות לחוף, מערבולת גדולה הטיחה אותנו אנה ואנה, הפכה וסחררה אל מעמקי המים המלוחים. ברגעים כאלה, כמו בכל מאבק הישרדות, כל אחד מרוכז בעצמו, מתמרן את גופו אל מעל לפני המים, שואף אוויר, ובפה קפוץ מחדש את המאבק, במים החזקים, בדרכו אל החוף. כשהגעתי ורגליי עדיין במים, הסתובבתי לחפש את איציק. שמעון, מושיק, אלי ורחמים כבר עמדו לידי. מרחוק, לשנייה, ראיתי את איציק נישא על גל גדול מסתכל אליי ומחייך. לא הבנתי אז ואינני יכול להבין גם היום את פשר החיוך הזה. צרחתי אליו בכל כוחי, קראתי בשמו, רציתי לאתרו כדי לצאת לקראתו, לחלצו. איציק נעלם מעיניי. זעקותיי נבלעו
גמלאון 37
Made with FlippingBook - Share PDF online