גמלאון | ביטאון גמלאי התעשייה האווירית

23 יוני ‏

יונה ותשובה מאת: משה לושי

הקולות גברו אך לא הצלחתי להבין את פשרם. בעוד עיניי משוטטות, מחפשות את אהרון, ניגשה אליי ילדה מהכיתה ואמרה: "אהרון מת! כל משפחתו, אבא, אמא ואחות. אכלו דגים מקולקלים". מה? מה?? מה??? גנחתי והרגשתי שאין בי כוח לעמוד על רגליי. מסוחרר צנחתי אל החול. הצלצול נשמע, כולם נכנסו לכיתות ואני, בוהה, רפה ויבש, יצאתי מבית הספר מבעד לפרצה בגדר החוצה. שוטטתי ברחובות ומבלי להתכוון רגליי נשאו אותי לבית סבתי. סבתא מקבלת אותי, תמיד, במאור פנים, ואצלה יש תמיד ממתקים ומאפים טעימים, מעשה ידיה, שהשפעתם כמו תרופה לשיפור מצב הרוח. בבית סבתי מצאתי את סבי קורא בספר. מאוכזב ואומלל הבטתי בו שותק והוא התבונן בי ארוכות ואמר "רחץ פניך, שתה מים, הרבה, ובוא שב לידי. סבתא תבוא עוד מעט". עשיתי כמצוותו, והוא קרב אליי את הספר שנקרא בו שנינו. הספר היה פתוח ועיניי נפלו על הפסוק "עוד ארבעים יום ונינוה נֶהְפָּכֶת". סבא הסביר: "אני לומד בספר יונה. ביקשו ממני לקרוא בו בבית הכנסת. הפטרה, אתה יודע, ובכדי שהקריאה תהיה רהוטה על שליח הציבור להתכונן ולהבין מה הוא קורא. ראה, הפסוק הזה הוא כל נבואת יונה. בכלל, הספר נכתב עליו, גוף שלישי, אתה יודע, וגם הנבואה הזו לא התגשמה. אז מה טעם שסיפור זה השתלב בספר התנ"ך? שני טעמים, אחד, שהאל רחום וחנון ויש לזכור, תמיד יש תקווה ומקום לתשובה, כי אנשי נינוה לא רק היו בבחינת "מודה ועוזב" אלא הם גם היכו על חטא. והטעם השני בספר הוא סיפורו של יונה שהרי הסיפור לא נגמר בתשובה, של אנשי נינוה, אלא בהכרה של הנביא ושלנו שמה שחשוב זו השליחות ולא השליח". עיניי מלאו דמעות, ואמרתי: "סבא, אהרון חבר שלי, מת." סבא שתק זמן מה ואחר שאל "מה היה אהרון הכי הרבה?" עניתי מניה וביה, "רחמן". וסבא, ליטף את ראשי ובלחישה כמעט אמר "ובכן זו הייתה שליחותו ואתה חברו, המשך". ניחמתי, הסכמתי.

כשנוח שלח יונה כדי לראות "הֲַקלּו הַמַּיִם?" הוא ידע שאם אכן, אזי היונה תעוף למקום שבו גדלה ושם תישאר. מבחינתה, היא שבה לביתה. את זה אהרון חברי ואני לא ידענו. לאחר שאספנו את היונה, שבורת הכנף, רץ אהרון, זריז מחשבה וידיים, לביתו, הביא סכין, גילף מענף סד, תמך בכנף, וטיפלנו בה עד שהחלימה. כשחשבנו שהגיע הזמן יצאנו לשדה הפתוח ואהרון הניף ידים בטוחות פתח את כפותיו ושילח את היונה. היא נופפה בכנפיה מקרטעת, עפה מעט, נחתה בכבדות ניסתה ושוב ניסתה, כשאנו מעודדים אותה בקריאות רמות, עד שחזר אליה כושר התעופה והמריאה אל מעבר לאופק. מאושרים היינו, אך גם מאוכזבים. קיווינו שתחזור אלינו, הרי אצלנו קיבלה אוכל, מים ואהבה. כל אותו ערב חיכינו לה, אך היונה לא שבה. נפרדנו לאחר שהחלטנו שבפעם הבאה, כשהיא תבוא, נקשור סרט אדום לרגלה, כך נוכל לזהות את היונה שלנו מרחוק. אהרון היה עולה חדש, מצרפת, וכבר בהפסקה הראשונה, ביומו הראשון בבית הספר, נמצאנו נאבקים, בחול הרך שבחצר, עד לצלצול. אולם מאז היינו לחברים. הוא גר עם משפחתו, בבית המלון היחידי שבחולון, בחדר צר. ככל שנמצא לנו זמן להיות ביחד, טיילנו בין השדות לגבעות החול. את היונה הפצועה מצאנו ביחד, אהרון תפס אותה ולאחר שעמד על מצבה נתן אותה בין ידיי מלמד אותי שיש להחזיק בעדינות, כך שהיא תנוח בין כפות ידיי רגועה ושלא תחוש כל איום. הוא חבש אותה ובה בעת ליטף ודיבר אליה, מרגיע את עיניה המפוחדות, בעוד אני תוהה מאין כל החכמה הזו לילד בן גילי, בן עשר. אמרתי לו שאני מצטער על הריב ההוא, ביום הראשון בבית הספר, והוא אמר שהיונה הלבנה הזו מביאה לנו שלום ואנחנו כבר חברים. למחרת בבוקר, בבואי לבית הספר, ראיתי התקהלות ילדים יוצאת דופן והתרגשות רבה ולא שגרתית.

גמלאון 36