נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2023 פברואר 356 + נטו

56 פרישה ופנסיה

שנים באופן הנוגד את החוק, הן 36 גמלה במשך באשר להעברת הגמלה והן באשר לסכום הגמלה שהועבר, עולה כדי סכומי כסף גבוהים מאוד, ולא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בכספי ציבור. זאת ועוד, נקבע כי הפתרון "השונה והמיוחד" שמצאה ועדת הערעור בנסיבות העניין לאמץ, הוא אי גביית הסכומים ששולמו עד מועד פטירת המנוח, כפיצוי למערערת, וכן הפעלת תורת הבטלות היחסית ממועד הפטירה ואילך. זאת תוך אבחנה בין התקופה הראשונה עד פטירת המנוח לבין התקופה השנייה ממועד פטירתו, שלגביה הוחלט לא לשלם למערערת קצבת שארים. בגדרי הפתרון "השונה והמיוחד" נלקחה בחשבון מלוא התקופה בה בוצע התשלום בטעות, ולרבות השנים לגביהן חלה תקופת ההתיישנות. לאור האמור, נקבע כי צדקה ועדת הערעור במסקנה אליה הגיעה כי ככלל אמנם אל לה לרשות להמשיך ולפעול בניגוד לחוק, אולם בנסיבות החריגות ביותר של העניין יש לנקוט "בפתרון שונה ומיוחד" ביחס למערערת, זאת על יסוד תורת הבטלות היחסית או על דרך של תשלום פיצויים או מעין פיצויים, תוך יישום ההלכה הנוהגת ביחס לטעות הרשות ביחסיה עם האזרח. ביחס להסתמכות המערערת על הצבא בתום לב, נקבע כי התנהגות הצבא וטעותו יצרו את הסתמכות המערערת. התנהלותו חזרה על עצמה מאות פעמים, במשך עשרות שנים, עת מדי חודש שנים העביר למערערת את גמלת 36 בחודשו ובמשך , מועד 2014 המנוח, אף במשך השנים שלאחר שנת חקיקת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני ותיקונו של חוק הגמלאות, באופן שיצר אצלה הסתמכות מוחלטת בתום לב ואמונה כי עתידה הכלכלי מובטח. הסתמכות המערערת על טעותו והמצג שיצר כלפיה נובעת מעצם ההעברה האקטיבית החוזרת ונשנית של הגמלה, בשילוב עם מחדל הצבא עליו עמדה ועדת הערעור בהמלצתה בסיום ההחלטה, כי ראוי בשעה שחל שינוי בחוק המשפיע על זכויות של גמלאים

הוא נוצר ביחס לגמלה בלבד (עד למותו של המנוח), ולא ביחס לקצבת השארים, אשר לגביה לא נוצר המצג הלכאורי. פסק הדין כב' השופטת ה' עובדיה פסקה כי יש לקבל את הערעור. בנסיבות המיוחדות של העניין התערבותו של בית המשפט נדרשת עקב השגגה שנפלה במסקנתה הסופית של ועדת הערעור, שתוצאתה קיפוח חמור של המערערת. ועדת הערעור הגיע למסקנתה כי אין לחייב את הממונה על תשלום הגמלאות לשלם למערערת קצבת שארים ובכך להמשיך ולפעול בניגוד לחוק, זאת בשים לב לשיקולים אלה: מתן משקל נכבד לתוצאה הבלתי חוקית של פועלו של הצבא לאורך השנים, המערערת לא הניחה כל תשתית עובדתית לקביעה כי קופת הציבור לא תינזק, לא ניתן לממש את מלוא ההסכם שכן על-פי מגובה השיעור המשותף 50% החוק ניתן לשלם עד כהגדרתו בחוק, והחוק אינו מתיר בנסיבות העניין לשלם קצבה למערערת. עם זאת נמצא על-ידי ועדת הערעור כי בנסיבות העניין יש לנקוט "בפתרון שונה ומיוחד", בהסתמך על כך שהמערערת התנהלה בתום לב והסתמכה במשך שנים רבות על התנהגותה של הרשות, המערערת שינתה את מצבה לרעה על יסוד התנהגותה של הרשות, ומדובר בזכויות הרות גורל וחשיבות, הנוגעות לזקנה ולענייני פנסיה. הצבא נאות שלא לגבות מהמערערת את הסכומים שהועברו אליה בניגוד לחוק עד לפטירת המנוח, גבייה אשר יכולה הייתה להתבסס לשיטת הועדה על טענה לעשיית עושר ולא במשפט, לפחות לגבי תקופה של שבע שנים שלא חלה עליה התיישנות. פתרון זה הוא מאוזן וראוי ועולה בקנה אחד עם שתי האפשרויות שנקבעו בפסיקה ובספרות המשפטית, פיצויים ולחלופין בטלות יחסית. הודגש כי תשלום