נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2022 יוני 349 + נטו

עובדים זרים

63

,₪ 3,600- השלים את שכר התובעת לסכום של כ סכום שהוא נמוך יותר משכר המינימום. הנתבע לא הציג ראיות לכך שהוא שילם לה בנוסף עבור זכויות סוציאליות. לא בסיום העסקתה ולא במהלך העסקתה. כך גם עלה מעדויות הצדדים. התשלום שהנתבע חייב בו הוא לאחר הפחתת חלקה של חברת הסיעוד. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של פיצויי פיטורים. לא כל שכן הוכח שהנתבע ₪ 7,170 לא שילם את חלקו בדמי ההבראה. כן, כתוצאה מכך שהוא השלים את שכר התובעת מהשכר הכולל (ביחד עם הזכויות הסוציאליות), יוצא שהוא למעשה קיבל לידיו את תשלום דמי ההבראה שחברת הסיעוד שילמה לתובעת. מכאן שהוא חייב בתשלום דמי ההבראה במלואם. תחשיבי התובעת לא נסתרו בעניין. כב' השופטת י' מזרחי -לוי הוסיפה וקבעה כי אין מקום לקבל את טענות הנתבע בעניין קיזוז זכויות ביתר. ראשית, טענות אלו לא הועלו בכתב ההגנה. הנתבע לא טען שהוא זכאי לקיזוז סכומים מסוימים. פרט לסכומים שהתובעת הודתה שהיא קיבלה או שעלה מחומר הראיות שהיא לא זכאית להן, אין להפחית סכומים נוספים. כן, על פי הפסיקה, זכויות ביתר שנתן מעסיק, קל וחומר מתנות, חזקה שניתנו בהסכמתו ועל דעתו ולפיכך הם הופכים לחלק מתנאי ההעסקה של העובד. הנתבע לא רשאי לפיכך לדרוש אותן חזרה, אך משום שהוגשה נגדו תביעה. לסיכום, התביעה התקבלה. נקבע כי הנתבע ישלם 7,170 הפרשי שכר; סך של ₪ 1,599 לעובדת: סך של חלף הפרשות ₪ 3,954 פיצויי פיטורים; סך של ₪ חלף הודעה מוקדמת וכן ₪ 5,300 לפנסיה; סך של דמי הבראה. ₪ 4,360.5 סך של , בית הדין האזורי לעבודה בתל 44357-03-19 סע"ש אביב, לפני כב' השופטת יפית לוי מזרחי, התובעת: דילפוזה אבדווסיבה, הנתבע: זוהר יצחק, ניתן 16.03.2022 ב-

המידה שנקבעו נועדו לוודא שהסכמת העובד ניתנה מרצון ומדעת. כך, נקבע שעל כתב הוויתור להיות ברור ומפורש; נקבע שעל כתב הוויתור לפרט לא רק את הזכויות בעדן ניתן תשלום מסוים אלא גם את הזכויות בעדן לא ניתן תשלום; עליו לפרט את הפערים בין מה שהעובד סבור שהוא היה זכאי לקבל לבין מה שהוסכם עליו ולתת הסבר לפערים אלו. עוד נקבע כי כתב הוויתור עליו הסתמך הנתבע אינו עומד באף אחת מאמות המידה שנקבעו בפסיקה. בפרט, אין בו התייחסות לטענות התובעת, הסכומים שלדעתה היה על הנתבע לשלם, על מה שהיא הייתה מוכנה לוותר ומדוע. לא ניתן להתחקות, לפיכך, אחר אומד דעתה של התובעת ולקבוע שהסכמתה ניתנה מדעת. לבד מכך, גם עדות המתנדבות מקו לעובד שהיו מעורבות בעריכת ההסכם לא תמכה בעמדת הנתבע. מחקירתן עלה שלא הייתה להן הסמכה מקצועית בתקופה הרלוונטית בתחום דיני העבודה. הסכומים שצוינו על ידן במכתבי קו לעובד חוללו על ידי תוכנה, על פי נתונים שהוזנו בה, ולא היה להן שיקול דעת בעניין הסכומים. כן הן לא ידעו להסביר מדוע נדרשו זכויות סוציאליות לשנה האחרונה בלבד. זאת ועוד נפסק כי על פי הנתונים שפורטו הנתבע שילם לתובעת את ההפרשים מהסכום הכולל שהיא קיבלה מחברת הסיעוד. היינו, מסך כל התשלומים שקיבלה התובעת, לרבות תשלומים עבור זכויות סוציאליות. מכאן שלמעשה התובעת לא קיבלה את התשלומים שחברת הסיעוד העבירה לה עבור חלק מהזכויות הסוציאליות (נסיעות, חג, הבראה וחופשה). בית הדין האזורי לעבודה הוסיף וקבע כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. כאמור, טענת ההסתמכות של הנתבע על כתב הסילוק נדחתה. לא הוכח שהסכומים שהנתבע שילם לתובעת כיסו דבר פרט לתשלום שכרה. בהקשר זה נזכיר שהנתבע