נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2019 יולי 320 + נטו

33 מס הכנסה

בית המשפט העליון קבע באופן סופי ומוחלט: התקנות המסדירות את שווי השימוש ברכב הן חזקה חלוטה

| עו"ד משה גבע |

עיוותים, נפגע גם עקרון גביית "מס אמת". חברת ההנדסה גם טענה כי רכביה ישנים, שהרכב נכפה על עובדיה כדי לשמש בכוננות, כי אין בהעמדת הרכב לעובד לפטור אותו מאחזקת רכב פרטי נוסף למשפחתו, ובכלל, אם הדבר היה נתון לבחירתם, העובדים היו בוחרים ברכבים אחרים לשימושם. המשיבים טענו שהפרשנות שמציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. ההסדר הוא מקיף ושלם ומעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב, והמחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. כך, שווי השימוש הוא מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא רק על הערכה מתמטית. את העיוותים מנסה המחוקק לצמצם בכך שאחת לתקופה הוא בוחן ומשנה את דרך החישוב. יצוין גם שבפסק הדין המחוזי בעניין אור חי הנדסה, קבע בית המשפט שגם אם היה רוצה להתבסס על המערכות הממוחשבות שהמערערות השתמשו בהן, מערכות אלה אינן מציגות נתונים דרושים כגון: מטרת הנסיעה, צריכת הדלק באותה נסיעה, זהותו של הנהג בפועל וכו', ובכלל הטיל ספק באפשרות להסתמך על מערכת שהמשתמש בה יכול לשנות ולערוך תיקונים בנתונים שנרשמו בה. הכרעת בית המשפט בית המשפט דחה את טענת המערערות. הוא קיבל את עמדת רשות המסים וקבע שהסדרת

בית המשפט העליון איחד את הדיון בערעורים שהוגשו על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בעניין האפשרות לסטות מתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב). המערערות טענו שהתקנות אינן מבטאות את החלוקה הנכונה בין השימוש העסקי לשימוש הפרטי ובכך פוגעות בעקרון גביית

"מס אמת". המערערות הציעו שימוש באמצעים טכנולוגיים המותקנים ברכב לצורך ביצוע ההפרדה הנדרשת. הערעורים נדחו ובית המשפט העליון קבע כי תקנות כגון אלה, הנוגעות לשווי שימוש ברכב, הן חזקה שאינה ניתנת לסתירה. עובדות המקרה וטענות הצדדים המערערת הראשונה היא משרד עורכי דין שהעמיד שני רכבים לשימוש מעורב (עסקי ופרטי) של מנהליה. לצורך ההבחנה בין סוגי הנסיעות הותקנה ברכבים מערכת ממוחשבת לרישום נסיעות. המערערת השנייה היא חברת הנדסה העוסקת בשיפוץ ותחזוקת מבנים ועובדיה נדרשים לעיתים להגיע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. גם 24 ללקוחותיה ברכבים שהעמידה לרשות עובדיה הותקנה מערכת לרישום נסיעות, ועל סמך נתוניה בוצעה ההפרדה בין העסקי לפרטי שלא על פי התקנות. נוסף על כך הגדירה המערערת השנייה חלק מרכביה כ"רכבי עבודה" ולגביהם לא זקפה שווי שימוש כלל. שתי המערערות טענו כי התקנות הן חזקה הניתנת לסתירה. שההיצמדות לתקנות כאשר ברור שאינן משקפות במדויק את החלוקה הנכונה שצריכה להיות, וכשהבסיס שעליו הן נשענות שגוי ויוצר