מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

קוֹל פַּרְסוֹת סוּסִים וְגַלְגַּלֵּי מֶרְכָּבָה עָלָה מִן הָרְחוֹב. “זוֹ בֶּטַח סִינְדְרֶלָה” אָמְרָה כִּיפָּה אֲדוּמָה. “אֲנִי לֹא מְבִינָה, לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁהַנָּסִיךְ הַקַּמְצָן שֶׁלָּהּ יִקְנֶה לְעַצְמוֹ אֵיזוֹ מְכוֹנִית הֲגוּנָה וְיִשְׁלַח אֶת הַכִּרְכָּרָה לְמוֹזֵיאוֹן ?” סִינְדְרֶלָה, נִכְנְסָה לַבַּיִת, לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלַת קְטִיפָה וְתַחֲרָה מְלֵאַת קְפָלִים וְ”קוֹמוֹת”, וּמְטוֹפֶפֶת עַל נַעֲלֵי זְכוּכִית עִם עֲקֵבִים גְּבוֹהִים וּדְקִיקִים. “סִינְדְרֶלָה”, צִיחְקְקָה רוֹנִי. “הִזְמַנְתִּי אוֹתָךְ לִמְסִיבַּת פִּיגָ’מוֹת וְלֹא לִמְסִיבַּת ‘וִילוֹנוֹת’ וְאַתְּ גַּם יְכוֹלָה לְהוֹרִיד סוֹף סוֹף אֶת הַנַּעֲלַיִים הַמְטוּפָּשׁוֹת הָאֵלֶּה מֵרַגְלַיִךְ. אֶצְלֵנוּ, הוֹלְכִים לִישׁוֹן יְחֵפִים וּבְפִיגָ’מָה וּבִכְלָל, נַעֲלֵי זְכוּכִית כְּבָר לֹא בָּאוֹפְנָה...” ק בַּדֶּלֶת, יַפְרִיעַ לַמְּסִיבָּה ‍ “לְפָחוֹת אֲנִי נוֹעֶלֶת אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאַף אֶחָד לֹא יִדְפּוֹ וִיבַקֵּשׁ מֵאִיתָּנוּ לִמְדּוֹד נַעַל זְכוּכִית שֶׁמִּישֶׁהִי אִיבְּדָה...” עָנְתָה סִינְדְרֶלָה.