מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

ם, כְּאִילּוּ יָצְאָה רַק עַכְשָׁיו מִדַּפֵּי הַסֵּפֶר, ‍ רִאשׁוֹנָה הִגִּיעָה כִּיפָּה אֲדוּמָה, לְבוּשָׁה כּוּלָּהּ בְּאָדוֹ וְאוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ אֶת אוֹתָה הַסַּלְסִלָּה, עִם הָעוּגָה וּבַקְבּוּק הַיַּיִן. שׁ אֶת אוֹתוֹ הַבֶּגֶד שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה ?” ‍ “הַגִּידִי” שָׁאֲלָה רוֹנִי, “לֹא נִמְאָס לָךְ לִלְבּוֹ “בְּבֶגֶד אַחֵר, לֹא הָיִית מְזַהָה אוֹתִי” עָנְתָה כִּיפָּה אֲדוּמָה. “דַּוְוקָא כֵּן”, אָמְרָה רוֹנִי, “מִי חוּץ מִמֵּךְ עוֹד יָכוֹל לְהִסְתּוֹבֵב יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, עִם אוֹתָה סַלְסִלָּה שֶׁבְּתוֹכָהּ עוּגָה עֲבֵשָׁה וְיַיִן ?”

“יִהְיֶה בְּסֵדֶר”, עָנְתָה כִּיפָּה אֲדוּמָה וְשָׁלְפָה מִתּוֹךְ הַסַּלְסִלָּה, פִּיגָ’מָה, אֲדוּמָה כַּמּוּבָן, שֶׁהוּסְתְּרָה מִתַּחַת לָעוּגָה וְהַיַּיִן. “הִכָּנְסִי”, הִזְמִינָה רוֹנִי “רַק תַּעֲשִׂי לִי טוֹבָה וְאַל תָּשִׂימִי עַל הָרֹאשׁ אֶת הַמִּיצְנֶפֶת הַמְגוּחֶכֶת שֶׁלָּךְ...”