מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

רוֹנִי, כְּמוֹ רוֹב הַיְלָדוֹת, אוֹהֶבֶת מְסִיבּוֹת פִּיגָ’מוֹת. כֵּיוָון שֶׁהִיא עֲדַיִין קְטַנָּה וְאֵין לָהּ מְסִיבּוֹת פִּיגָ’מוֹת מִשֶּׁל עַצְמָהּ,

הִיא מִצְטָרֶפֶת תָּמִיד, גַּם כְּשֶׁלֹּא מַזְמִינִים אוֹתָה, לִמְסִיבּוֹת הַפִּיגָ’מוֹת שֶׁל אֲחוֹתָהּ דָּנָה וְחַבְרוֹתֶיהָ, וְנֶהֱנֵית מֵאֲרוּחַת הָעֶרֶב הַמְשׁוּתֶּפֶת, הַצִּיחְקוּקִים וְהַלִּיחְשׁוּשִׁים אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה וְהַשֵּׁינָה שֶׁל כּוּלָן יַחַד בַּחֶדֶר שֶׁל דָּנָה. בִּמְסִיבַּת הַפִּיגָ’מוֹת הָאַחֲרוֹנָה, כַּאֲשֶׁר נִרְדְּמָה סוֹף סוֹף עַל הַמִּזְרָן שֶׁהוּנַח עַל הָרִיצְפָּה, רָאֲתָה בַּחֲלוֹמָהּ

אֶת מְסִיבַּת הַפִּיגָ’מוֹת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא תְּאַרְגֵּן כְּשֶׁתִּהְיֶה גְּדוֹלָה. “הִיא חַיֶּיבֶת לִהְיוֹת מְיוּחֶדֶת בְּמִינָהּ” ֹב ‍ אָמְרָה לְעַצְמָהּ וְהֵחֵלָה לַחְשׁו עַל רְשִׁימַת הַמּוּזְמָנוֹת.