מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

“שַׂמְתֶּן לֵב שֶׁכָּל האגדות הָאַגָּדוֹת שֶׁלָּכֶן מַפְחִידוֹת” שָׁאֲלָה רוֹנִי “לָךְ כִּיפָּה אֲדוּמָה, יֵשׁ זְאֵב טוֹרֵף, לְסִינְדְרֶלָה יֵשׁ אִימָּא וַאֲחָיוֹת חוֹרְגוֹת רָעוֹת לְשִׁלְגִיָה מַלְכָּה קַנָּאִית שֶׁמְּצַוָּה עַל הַצַּיָּיד לְהוֹרְגָהּ וְאוֹתָךְ דּוֹרוֹתִי הָרוּחַ מְעִיפָה יַחַד עִם הַבַּיִת” “אֲבָל, הַסּוֹף טוֹב וְהַצַּיָּיד הִגִּיעַ בַּזְּמַן כְּדֵי לְהַצִּיל אוֹתִי” אָמְרָה כִּיפָּה אֲדוּמָה. “וַאֲנִי זָכִיתִי לְבַסּוֹף בַּנָּסִיךְ” הוֹסִיפָה סִינְדְרֶלָה “לָךְ יֵשׁ נָסִיךְ אֶחָד וְלִי יֵשׁ גַּם נָסִיךְ וְגַם שִׁבְעָה גַּמָּדִים שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל שֶׁאֲבַקֵּשׁ” צִיחְקְקָה שִׁלְגִיָה. “לִי דַּוְוקָא עָשְׂתָה הָרוּחַ טוֹב” הוֹסִיפָה דּוֹרוֹתִי. תַּאֲרוּ לָכֶם שֶׁהָיִיתִי נִשְׁאֶרֶת תְּקוּעָה בְּבֵית הָעֵץ וְלֹא מַגִּיעָה לְעִיר הָאִיזְמַרְגַָּד”... וְכָךְ, אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הֵן הִמְשִׁיכוּ לְסַפֵּר עַל הַחֲוָויוֹת שֶׁעָבְרוּ בָּאַגָּדוֹת וְלִזְלוֹל מַמְתַּקִּים וַחֲטִיפִים, עַד אֲשֶׁר נִרְדְּמוּ כּוּלָן אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה.