מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

“זֶהוּ, כּוּלָן כָּאן, תַּכִּירוּ. אֶתֵּן מוּזְמָנוֹת לִלְבּוֹשׁ פִּיגָ’מוֹת וְלָשֶׁבֶת סְבִיב שׁוּלְחָן הָאוֹכֶל, לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב” הִכְרִיזָה רוֹנִי. “אֲנִי לֹא נוֹגַעַת בְּתַפּוּחַ” הִכְרִיזָה שִׁלְגִיָה. “אֲנִי יְכוֹלָה לְהַצִּיעַ לָךְ דְּלַעַת” צִיחְקְקָה סִינְדְרֶלָה ךְ לְמֶרְכָּבָה...” ‍ “רַק הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא תַּהֲפוֹ “וַאֲנִי יְכוֹלָה לָתֵת לָךְ חֲתִיכַת עוּגָה עַתִּיקָה” הוֹסִיפָה כִּיפָּה אֲדוּמָה. “דַּי” בִּיקְשָׁה רוֹנִי. ץ אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה” ‍ “בָּאנוּ לֶהֱנוֹת וְלֹא לַעֲקוֹ “אִמִּי, כָּרָגִיל, הֵכִינָה הַרְבֵּה אוֹכֶל. אֲבָל מַה שֶּׁאֲנִי מַצִּיעָה הוּא לֶאֱכוֹל מְעַט וּלְהַשְׁאִיר הַרְבֵּה מָקוֹם לַחֲטִיפִים וּלְמַמְתָּקִים”. לְמַעַן הָאֱמֶת, הֵן יוֹתֵר קִירְקְשׁוּ בַּמַּזְלֵגוֹת עַל הַצַּלָּחוֹת מֵאֲשֶׁר אָכְלוּ.. כְּשֶׁסִּיְּמוּ לְקַרְקֵשׁ, עָבְרוּ שִׁלְגִיָה, כִּיפָּה אֲדוּמָה, סִינְדְרֶלָה וְגֵייל מֵאֶרֶץ עוּץ לְחַדְרָהּ של רוֹנִי, כְּדֵי לְהַתְחִיל בִּמְסִיבַּת הַפִּיגָ’מוֹת.